הופעת חייה: סרינה וויליאמס כבר אומרת שלום

ספורטיבית, סרינה וויליאמס לא פרשה בשיא. בגיל 40 היא הפסידה בסיבוב השלישי של אליפות ארה"ב לאלייה טומליאנוביץ' ועזבה את המגרש כשתואר הגרנד סלאם האחרון שלה היה ב־2017. ועדיין, למרות חמש שנים שכללו יותר אכזבות מהצלחות, הפרישה של האמריקנית הביאה את הטניס ואת הספורט לשיאים חדשים.

שיאים של רגש. שיאים של הערכה. "תודה רבה אבא, אני יודעת שאתה צופה בי, תודה רבה אמא", אמרה סרינה בנאום האחרון וסוחט הדמעות שלה. "אלה דמעות של אושר, אני חושבת, אני לא יודעת", ניסתה להסביר, "זה היה המסע הכי מופלא שאי־פעם עברתי".

במילותיה של סרינה - בתחילת המסע הזה היא היתה בסך הכל ילדה קטנה עם מחבט וחלום. לצד אחותה ונוס, ובדחיפת האבא ריצ'רד, התאמנו השתיים במגרש ציבורי במישיגן, ספק אם מרשות לעצמן לדמיין לאן המסע הזה ייקח אותן. את סרינה הוא לקח לפסגת הטניס העולמי, שם ביססה את מעמדה כאחת הגדולות שאי־פעם שיחקו את המשחק.

בגיל 15 כבר הפכה למקצוענית. ב־1999 הופיעה על המגרשים באליפות ארה"ב הפתוחה עם צמות קלועות ואנרגיה מידבקת, ואחרי ניצחון על מרטינה הינגיס בגמר הפכה לאפרו־אמריקנית הראשונה שזוכה בגרנד סלאם מאז שנות ה־50. כל זה בגיל 17 בלבד.

משם סרינה כבר לא הביטה לאחור. 858 ניצחונות בסבב הנשים, 73 תוארי יחידות, 14 תוארי זוגות בטורנירי גרנד סלאם, 319 שבועות במקום הראשון בדירוג העולמי, מדליות זהב אולימפיות ושיא של 23 זכיות בטורנירי גרנד סלאם הציבו אותה מעל כולן.

"אני לא הייתי סרינה, אילולא ונוס וללא המשפחה שלי", הדגישה האמריקנית את החשיבות של האנשים שהקיפו אותה: "אני רוצה להודות לכל אדם שצעק GO SERENA!".

את מספר האנשים שקראו את הקריאה הזאת קשה לאמוד. קל לזהות אותם ביציעי המגרשים הרבים שבהם הציגה את הטניס המופלא שלה, אבל בת ה־40 השפיעה על המונים גם מחוץ למגרש.

כנערה אפרו־אמריקנית היא היתה הקול של אוכלוסייה שלמה שלא תיארה לעצמה שאפשר להשתלב בספורט הלבן. "גדלתי עליה, היא הסיבה שאני משחקת טניס", אמרה השבוע קוקו גוף, אחת מכמה שחקניות ושחקנים שחומי עור שמגדירים את האחיות וויליאמס כהשראה שלהם.

תמיד רלוונטית

היום, כשסרינה יורדת מהמגרשים, היא משאירה אותם עם מספר שיא של שחקניות אפרו־אמריקניות בטניס העולמי. "המורשת שלה כל כך רחבה שאי אפשר להגדיר אותה במילים", אמרה נאומי אוסקה. "אני חושבת שהיא הכוח הגדול ביותר בספורט שלנו. היא הדבר הכי גדול שהיה ושיהיה".

סרינה כזו כי היא תמיד רלוונטית. בטח כשהיתה בשיאה ואספה תואר אחר תואר, אבל גם כשלא. מעבר להיותה אישה, שחורה, ששימשה קול עבור קהילה שלמה, היא היתה גם הקול עבור ספורטאיות־אימהות. היא זכתה בתואר גרנד סלאם בעודה בהיריון, ולאחר לידת בתה אולימפיה היא סבלה מקשיים פיזיים ונפשיים.

אבל סרינה המשיכה: היא שברה מוסכמות, ניפצה תדמיות, דילגה מעל מכשולים, הקימה תנועה שלמה. גם אם לא רצתה בכך, בעצם היותה סרינה וויליאמס היא הציפה את הנושא כשדיברה עליו ללא פילטרים וחשפה הכל. עד כדי כך היא השפיעה, שספורטאיות אחרות השתמשו במונח "לעשות סרינה" כשדיברו על היריון תוך כדי קריירה. עד כדי כך שחברות מסחריות כמו נייקי ו־ווילסון התאימו עצמן למצב.

היא גם אייקון אופנה. בספורט שהלבוש שלו משעמם כמו צפייה במכונת תפירה, סרינה הצליחה לשנות גם את העניין הזה. באומץ, במקוריות ותמיד עם אמירה היא הציגה פעם אחר פעם את הסיפור שלה דרך הביגוד.

החל ממעיל העור וחצאית הג'ינס ב־2004, דרך הבלייזר הלבן ב־2013, בגד הגוף בהדפס עור נחש ב־2015, חליפת החתול עם החגורה האדומה איתה שבה למגרשים לאחר שהפכה לאמא, חצאית שעיצב וירג'יל אבלו ועליה כיתובים סמויים של "אמא", "מלכה", "אלופה", "אלילה", ובגד שכולו מחווה לפלורנס גריפית ג'וינר.

בהתאם לכך, התלבושת שאיתה עלתה לטורניר הפרידה בארה"ב היתה מחווה לעצמה: היהלומים על השיער היו קריצה לחרוזים שאיתם זכתה ב־1999, והחצאית תזכורת לתלבושות איתן זכתה בתארים האחרים לאורך השנים. טניה פלין, סגנית הנשיאה של מחלקת הנשים של נייקי, סיכמה זאת כך: "היא דאגה שתמיד יראו את הנשים במלוא הדרן".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

בזה סרינה הצליחה יותר מכל אחת אחרת. היא לא היתה רק הטניסאית הכי גדולה, היא היתה האישה הכי גדולה. אישה אפרו־אמריקנית גאה, אמא. כזו שהתחילה את המסע כילדה עם מחבט וחלום, וסיימה אותו עם 23 תארי גרנד סלאם וכמי שעוזרת להרבה מאוד ילדות אחרות להגשים את החלום שלהן.