לפני זמן מה שוחחתי עם חברה יקרה בת 70, אוטיסטית המתמודדת עם המון קשיים ומעט עזרה. "הטעות הכי גדולה זה שהרשיתי לכם לטעת בי תקווה, אני מקווה שבפעם הבאה לא אהיה טיפשה", אמרה לי בכנות. היא דיברה אלי, אבל בעצם דרכי אל כל האנשים שמנסים לקדם שינוי בעולם המוגבלות. שנים אני אומר לה שאנחנו פועלים לשינוי. והיא האמינה. בטיפשותה.
זה לא פופולרי לדבר על היעדר התקווה, בטח ערב חג הפסח. אבל כדי לצאת ממצרים צריך להכיר תחילה בחושך. ניקח את פרשיית מעון בני ציון שהחשיכה את מסכינו. במשך כמה שבועות הצטמררנו ממראות ההתעללות הקשים שהתרחשו במוסד הזה, בראש העין. המצלמות חשפו אלימות, השפלה והתעללות, הצלפות, חניקות ובעיטות בכ־17 דיירים עם מוגבלות על ידי כמה אנשי צוות. בהחלטה ראויה, הפסיק משרד הרווחה את ההתקשרות עם חברת אלאור, המפעילה של מעון בני ציון, והצהיר על עריכת בדק בית יסודי.
אבל כשהסיקורים החדשותיים עברו לזוועות הבאות (וכאלו לא חסרות, לצערי), הדברים קיבלו תפנית. חברת אלאור מיהרה להרחיק את עצמה מעובדיה שסרחו, שלחה את עורך הדין שלה לדיון בכנסת, ואת מנהל המוסד זכינו לשמוע בחדשות מפנה את כל חיצי האחריות אל עבר שר הרווחה.
אז נכון, חברה עסקית דואגת לעסקיה, ניחא. אבל משרד הרווחה - מה איתו? לאחרונה התבשרנו שחברת אלאור עברה בהצלחה מכרז להפעלת מסגרות של משרד הרווחה. כשקמה מהומה, הסבירה הנהלת המשרד שמדובר בסך הכל במכרז המאפשר להיכנס למאגר מפעילים, ובכל מקרה ידם כבולה מבחינה משפטית. כלומר, משרד הרווחה לא מצא סעיף משפטי אחד כדי לפסול, לעכב, להשהות - תבחרו אתם את הפועל המתאים מלבד זה שהמשרד בחר - לאשר לחברה שהפעילה את בני ציון להפעיל גם מסגרות חדשות.
בדק הבית שהובטח הפך במהרה לעוד ועדה ששר הרווחה מינה, אשר פועלת בחדרי חדרים מבלי לשתף את הציבור. לפני עשור שר רווחה אחר מינה ועדת מומחים באותו נושא, שהמליצה לסגור את כלל המוסדות בישראל בתוך עשור. אותו שר רווחה, יצחק הרצוג, נהיה מאז נשיא המדינה, ואנחנו בינתיים עם ועדה חדשה.
לפי דיווחים, המשרד פנה לכ־30 מפעילים, שסירבו בנימוס להפעיל את בני ציון. הם הבינו שהרקב עמוק יותר מאשר קומץ העובדים שסולקו. שהשיטה מקולקלת. לבסוף העמותה שנבחרה, עם מעט ניסיון בתחום הרלוונטי, ופנתה בקריאה לציבור לשתף פעולה בתחומי הביגוד, ההנעלה והריהוט כדי לשקם את התנאים הפיזיים הקשים במעון. וכך הושלם תהליך הפיכתם של הדיירים מחוסים וחסרי ישע למקבצי נדבות. על מעבר לקהילה - איש מאנשי המשרד לא מדבר. 250 האנשים האלה (אנשים, לא חוסים) יישארו במוסד. יחכו למסקנות הוועדות הבאות.
מה שמחזיר אותי אלינו - האנשים מתוך המערכת ומחוצה לה, שלקחו על עצמם את תפקיד הובלת השינוי. אנחנו אלופים בלהסביר למה שינויים לוקחים זמן.
היה אפשר להחריב ולבנות את רומא בזמן הזה שבו אומרים לנו ש"גם את רומא לא בנו ביום אחד". אנחנו יודעים להצביע על הקשיים המשפטיים והחסמים הביורוקרטיים, ובלי משים, מרוב זהירות ותהליכים ושולחנות עגולים, הפקרנו עוד דור ועוד דור של אנשים עם מוגבלות לגורל עגום ובלתי נסבל. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. לפעמים הקושי אינו לדמיין את מצרים, אלא את היציאה.
"הטעות הכי גדולה שלי זה שנתתי לכם לטעת בי תקווה". המשפט הזה לא עוזב אותי. בכל פעם שאשמע שר ומנכ"ל מבטיחים שהם הולכים להוביל שינוי, אני מקווה שגם הם יזכרו את מחיר התקווה שנכזבה. בסופו של דבר, אני בעד להיות טיפש ולהאמין בשינוי. אבל לפעמים אני באמת מרגיש טיפש שאני עדיין מאמין בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו