שפה מחברת, שפה מנתקת

בשבוע האחרון נמצאו רבים בישראל מברכים את אחיהם בברכה הפופולרית "רמדאן כרים" (מבלי להבין שזו לא ממש המקבילה של "חג שמח"). בכלל, יותר ויותר ישראלים מאמצים, כעניין שבשגרה, מונחים שנוצרו והותססו בבית הגידול של הצד השני, מבלי שייתנו את הדעת על שאלת התוכן המקופל בהם.

אין מדובר ב"תהליך" טבעי. מי שמניע את המגמה הזו הוא קובעי הטעם, בעיקר מלומדים ואנשי תקשורת הטוענים טענה פשוטה, לכאורה נטולת אג'נדה: ערביי ארץ ישראל לא הולכים לשום מקום; לכן טוב יהיה, למענם־למעננו, אם נכיר את השכנים דרך השפה. עניין פונקציונלי. לכאורה, צודקים - בפועל, טועים. הנה מבחר דוגמאות.

עד סוף שנות ה־70 לא היתה נוכחות ל"פלשתינים" בשפה העברית. ערבים הילכו בה. אולם מאז ועד היום הקפידו קובעי הטעם לקבע הבחנה בין שתי זהויות: "ערבים" לעומת "פלשתינים". לאמור: ערביי יהודה ושומרון (ואולי גם ערביי ישראל) הם בגדר יחידה לאומית מובחנת מהקולקטיב הערבי; ובמשתמע, מגיעות להם זכויות, כאלה ואחרות. מסקנה זו יכולה להיות הגיונית, כזו העולה בקנה אחד עם התפתחויות היסטוריות, אלמלא העובדה שאותם קובעי טעם, שקידמו הבחנה זו, עשו בה שימוש סלקטיבי. למשל, כאשר האזרחים הבדואים, ילידי הארץ, פורצים גדר ונוהגים באלימות, מתגלה לפתע כי הזהויות הערבית והפלשתינית חומקות, ובמקומן מוצמד לעבריינים התואר "צעירים". המשמעות: לא התרבות או הלאומיות עומדות מאחורי האלימות, אלא הגיל: צעירים, פזיזים, משובת נעורים. ונסלח לכל העם בשגגה.

ב־1987 חוו אזרחי ישראל על בשרם את אירועי האינתיפאדה הראשונה, שכללו יידויי אבנים וסכינאות. על הרקע הזה נמצאו עיתונאי ישראל, לראשונה בהיסטוריה, דוחקים הצידה את המונחים שעמדו על המדף הציוני זה כמאה שנים. במקום "פרעות" ו"המון מוסת", קיבלנו את לשון האויב: "אינתיפאדה", שמובנה הפשוט: התקוממות. השימוש ב"אינתיפאדה" אינו תמים, אלא נושא בחובו השלכות פוליטיות: היות שמדובר בהתקוממות, כלומר התנערות מעמדת הסבילות והכפיפות כלפי האדונים (לפחות בחשיבה האירופית), כי אז מדובר בתגובה "הגיונית" ואולי ניתן להבין את אלימות האויב.

הלאה. עבור רבים בישראל, "ג'יהאד" הוא מלחמת קודש שפורצת בדרך של מאבק מזוין. לאמיתו של דבר, ג'יהאד הוא מלחמת קודש שבמסגרתה נעשה שימוש בכלים מכלים ש־ו־נ־י־ם, כולל חרם כלכלי ותרבותי (ראו, למשל, סיפורו של המתאבק האיראני, שבלחץ המשטר האיראני נעדר משלב הגמר בתחרות מול המתמודד הישראלי שגיא מוקי). מקבלי החלטות ופוליטיקאים בישראל אינם ערים להגדרה רחבה זו, וגוזרים אסטרטגיה השואבת מהבנתם החסרה.

דוגמה נוספת: בעברית־ישראלית "הודנה" פירושה הפסקת אש, אי־לוחמה זמנית. לפחות עבור הישראלים, הבנה זו צופנת בחובה אפשרות שביום מן הימים הזמני יהפוך קבוע, ומכאן נגזרת אסטרטגיה מסוימת של משא ומתן. אבל מה לעשות, בצד השני, ההודנה, שלחלוטין נחצבת מההיסטוריה ומהדת המוסלמית, מקבלת משמעות שונה, בסגנון: "אנחנו לא מסכימים איתך, אבל נקבל את הפסקת האש. ואולם כאשר תיקרא בפנינו שעת כושר, לא נהסס להכיש אותך".

אפשר שהתהליך הזה, שבו חודרים מונחים מהשפה הערבית לעברית היומיומית, ולו בהיבט הטכני, הוא טבעי ואפשר לחיות איתו. לא. מצב של שב ואל תעשה עלול להתברר כמשגה, שכן לעיתים חוסר הפיקוח (במובן התרבותי) על התהליך עלול להסתיים, במקרה הטוב, באי־הבנה (במונחי האנתרופולוגיה: "מבוכת לשונות"); או במקרה הרע: בקבלה עיוורת של נרטיב האויב.

כדי למנוע זאת, יש לעשות דבר פשוט: ללמוד את האמת, כלומר את מבנה המשמעות הייחודי לקבוצה. לשם כך, יש לקדם כנסים אקדמיים ודיונים בוועדות הכנסת ולעודד לימוד השפה הערבית. תרבות חבויה בשפה. אכן, יש מצב שמהנדסי הטעם וקובעיו יחרימו ויתייגו יוזמות מסוג זה כ"גזעניות". זה הטפל. העיקר? לא לפחד כלל.