אירופה כתמרור אזהרה

כמה ימים אחרי הפיגוע הנוראי באולם ההופעות "בטקלאן", בפריז בנובמבר 2015, התרחש רגע טלוויזיוני הזוי: תוך כדי הפגנת "תמיכה בקורבנות", התראיינו אב וילד למצלמה של ערוץ מקומי. הילד אמר לעיתונאי ש"עכשיו נצטרך לעבור למדינה אחרת". האב הנבוך מיהר להשיב: "אל תדאג, לא נעבור. צרפת היא המדינה שלנו". לכך ענה הילד: "אבל יש פה אנשים רשעים".

"יש רשעים בכל מקום", השיב האב בניסיון להרגיע. "אבל להם יש רובים", ענה הילד. "לנו יש פרחים, ונרות", המשיך האב, שניסה בכל כוחותיו להסביר לילד שלו שנגד רובים, טרור רצחני ושנאה תהומית, התשובה הניצחת היא הנחת פרחים בכיכר העיר והדלקת נרות זיכרון. לאב הזה לא עבר בראש שהוא יכול היה, למשל, לומר לבנו המתוק, בפשטות: "אל תדאג, בני, גם לנו יש רובים. אנחנו לא ניתן לאנשים הרעים הללו לנצח אותנו ואנחנו נרדוף אותם עד שנשיג אותם".

בספרו המרתק "המוות המוזר של אירופה" (הוצאת שיבולת), מתאר דאגלס מאריי את המפגש הקטלני בין אסלאם קיצוני לפרוגרסיביות אירופית אכולת רגשות אשם. הוא גם מפליא להוכיח את הנתק המוחלט בין אליטות השלטון והתקשורת לבין עמדות רוב הציבור מול גלי ההגירה העצומים מארצות מוסלמיות, וההשלכות שלהם על שגרת היום־יום של התושבים. בסופו של דבר, הוא מגיע למסקנה המתבקשת: כאשר המארח לא מציג זהות ברורה, חזון אידיאולוגי, ביטחון בצדקת הדרך ונכונות להילחם על כל אלה - האורח המצויד במנות גדושות של אידיאולוגיה יהרוס כל ניסיון להגשים חזון תמים של רב־תרבותיות.

היטיבה לתאר זאת הפילוסופית שנטל דלסול, כאשר כתבה שצרפת "מסרבת להגדיר מיהו האויב שלה... עבור האליטה, לא ייתכן לחשוב שבימינו קיים קרב בין ציביליזציות, כיוון שקיימת רק אחת: ציביליזציית זכויות האדם. אם בחלק מהעולם לא דומים לנו, אנחנו מאמינים שזה מכיוון שהם טרם דומים לנו. להגדיר את האויב זו פגיעה בקדמה, כיוון שהאנושות אמורה להפוך סוף־סוף למקום של הקשבה ושל תערובות, שבו כל התרבויות - גם אם אינן דומות לחלוטין - מתחברות סביב ודאויות מבוססות היטב: חופש הפרט והתשוקה החומרית".

דלסול ממשיכה ומסבירה עד כמה חלומות באספמיה אלו לא רק אינם מצליחים להתמודד מול המציאות, אלא מבעירים עוד יותר את האש.

לשמחתנו, בארצנו הקטנטונת רוחות אלו עדיין מוקעות על ידי רוב הציבור הנבון. אנחנו לא חוששים לקרוא לאויב בשמו - הטרור האסלאמי - ויודעים היטב שמולו, פרחים ונרות לא יועילו. הבריאות הנפשית הזאת נובעת מהרבה גורמים, הקשורים לעבר שלנו וכן לראיית העתיד הייחודית לעם היהודי: אנחנו עם שההיסטוריה שלו - מאברהם אבינו ועד הציונות בת זמננו - רק חיזקה את חזונו, את דבקותו במטרה. צה"ל נותר בעינינו צבא של העם, ואנחנו גאים בו ובחייליו עד אין קץ. ריבונות אינה מילה גסה עבורנו, ההמנון שלנו אמנם מדבר על תקווה אך אנו מבינים שעבור הגשמת אותה תקווה בת שנות אלפיים, עלינו לחיות על חרבנו, ולא להתמסר לאוטופיות מסוכנות.

אך, לצערנו, קיימים קינים של חוסר הבנה מוחלט של המציאות גם פה, במדינתנו מוקפת האויבים. אנשים המאמינים באמונה שלמה ש"אנשים רעבים וצמאים פונים לטרור", ש"מדינת ישראל הזניחה את הבדואים". כאילו האויב הוא ההזנחה.

אירופה הפוסט־קולוניאליסטית מנסה בכל כוחה למחוק כל אידיאולוגיה, וגם בָּזה לאמונה - אלא אם כן מדובר בדת האסלאם. התוצאה, שבה אנו חוזים בשנים האחרונות, היא שהכנסיות מתרוקנות והמסגדים מתמלאים.

אנחנו, כאן בישראל, רחוקים שנות אור מהמצב שם, תודה לא־ל. אבל אסור להירדם בשמירה וחייבים להישאר מודעים היטב למדרון החלקלק שאליו גולשים בחדווה מנהיגי אירופה. להיות בצד הנכון של ההיסטוריה זה פשוט לדבוק בערכים שלנו, לא לפחד להאמין בצדקת דרכנו המוחלטת, ומכוח זה להילחם באויב ללא פשרות, ובעיקר - בלי להתנצל.