גל הטרור הנוכחי: קריאת תיגר על "מודל דובאי"

הטרור המשתולל בערים מרכזיות בישראל הולך ומאיים לסדוק את הסדר האסטרטגי פוליטי שעוצב בעמל רב בעשור וחצי האחרונים. זהו סדר שהתגבש במידה רבה בצילה של הטלטלה העצומה שפקדה את המזרח התיכון בתחילת העשור הראשון של המאה הנוכחית, והעמיד במרכזו את החתירה ליציבות באמצעות שגשוג כלכלי. ככזה, הציב הסדר החדש את הכלכלה כרעיון מסדר וחלופי לתפיסות החירות הפוליטית ולאידאולוגיות מכל סוג שהוא שהגדירו את המזרח התיכון מאז תחילת המאה העשרים, עת נכנס בשערי המודרניזם האירופי.

כלכלה תמורת אידאולוגיה. רווחה תמורת אקטיביזם. "עסקת המאה" של 2019 במקום "סייקס פיקו" של 1916. אבן הפינה במהלך האסטרטגי הזה היו כמובן עשירות האזור, מדינות המפרץ הפרסי, וישראל, שיותר ממאה שנים לאחר שהרצל והוגים ציוניים אחרים חזו בעיניהם כיצד המדינה היהודית העתידית תביא את המודרניזציה למזרח הנחשל ולתושביו, מימשה את חלום "המזרח התיכון חדש" של שמעון פרס, אבל הפעם מתוך עוצמה כלכלית וטכנולוגיות ולא פרשנות מדינית או כוח צבאי.

השלום הכלכלי אמור היה לבלום את גל הניפוץ הפוליטי שעבר על המזרח התיכון, לסייע למשטרים עניים כמו זה המצרי או הסודאני להתגבר על קשיים פנימיים, וגם להציב חלופה רעיונית לאתגרים ממזרח בדמות המעצמה הפרסית. סדר זה, שנשען על אדנים של פונקציונליות, פרגמטיות ותעדוף ענייני ההווה על פני חזונות העתיד, מונף גם על ידי ישראל הן מול החצר האחורית והן בזו הפנימית שלה. היא השתמשה בו לטובת מיתון האקטיביזם הערבי-פלשתיני. באופן זה, הפך "מודל דובאי" ממנוע לשילוב ערביי ישראל לשיתוף פעולה עם האליטה של הרשות הפלשתינית ואפילו לניסיונות ה"הסדרה" מול חמאס ברצועה.

אולם כעת קמה לסדר הזה התנגדות משמעותית, שצומחת מתוך הזירה הערבית-פלשתינית המקומית, זו של ערביי-ישראל וזו של הרשות. אותות האזהרה הראשוניים לאתגור שהולך ונבנה לסדר החדש הבהבו כבר במאי 2021 בדמות השילוב שבין ההתקפה שיזמה חמאס על ישראל והובילה למבצע "שומר החומות", למהומות שהתפתחו בערים המעורבות בישראל. האלימות והפשיעה בתוך החברה הערבית והאנרכיה הבדואית היו סימנים מעידים נוספים לשחיקה במעמד הסדר החדש, הגם שפורשו בשיח הישראלי בצורה מוטעית ובעיקר נתיקה דרך שיח "המשילות".

מדובר בקריאת תגר על הסדר האזורי והכלכלי החדש, שבאה מתוך עומק הפריפריה של המערכת הערבית-פלשתינית. מדובר באנשי השוליים החברתיים-כלכליים, בצעירים הבלתי משולבים וחסרי המנוח, ובאנשי האידאולוגיות הקלאסיות. אלה ביקשו לפזר את החגיגה הגדולה של העשור האחרון במזרח התיכון ולהחזיר את האזור ליסודותיו הפרימורדיאליים, באמצעות חידוש של קווי השבר הזהותיים והאידיאולוגיים, ובמסגרת זו להשיב את עטרת הסכסוך בין יהודים ובין ערבים ליושנה.

על רקע זה ניתן להבין את סמליות המפגש הטעון שבין "פסגת הנגב" שהתקיימה לפני מספר ימים בשדה בוקר בין שרי החוץ של ישראל ומדינות המפרץ כנושאי אבן הפינה של המזרח התיכון החדש,  לבין מעשי הטרור הרצחניים שבוצעו במקביל ובסמוך על ידי נושאי בשורת המזרח התיכון הישן. אך בעוד "פסגת הנגב" התכנסה בעיקר כמענה להסכם הגרעין המתגבש בין המעצמות לבין איראן, מתברר כי האיום הגדול על המזרח התיכון החדש אינו מגיע רק מטהרן, אלא מהפריפריה הערבית-פלשתינית. את "קיר הברזל" האמיתי צריך לכונן לא רק מול המעצמה הפרסית, אלא מול גורמי המערכת הערבית-פלשתינית המאיימים למוטט את היציבות האזורית.

הקמת "קיר הברזל" בהקשר הפנימי מחייבת שילוב, שממנו ישראל נמנעה כמעט לחלוטין בשנים האחרונות: דחיפת המערכת הערבית-פלשתינית בשערי המזרח התיכון של "הסכמי אברהם" כדי לייצר תמריצים חיוביים, ובמקביל נכונות להפעיל עוצמות ביטחוניות קשות יותר כנגד מחריביו של הסדר החדש. בעשור האחרון החזיקה ישראל אך ורק בתמריצים חיוביים וויתרה כמעט לחלוטין על העונשים. בעשותה כך לא רק ששחקה את דימוי ההרתעה שלה והקרינה חולשה, אלא גם אפשרה את צמיחתם של גורמי ההתנגדות לאותו סדר שבהמשך קיומו תלוי עתידה ושגשוגה של המדינה היהודית.