זועקים "גזענות" ומתכחשים למציאות

נטייתם הסדרתית של ערביי האזור להתלונן ולהתכחש לאחריותם למצוקותיהם, מצאה לאחרונה אפיק חדש הנוגע למלחמה באוקראינה. העולם מזדעזע מסבלה של האוכלוסייה האוקראינית, פותח את זרועותיו למיליוני פליטיה, פוגע כלכלית בפולש הרוסי ומנדה את מנהיגיו; ואילו כשמדובר בערבים מתכחש העולם לסבלם, מסתגר מפני פליטיהם ונמנע מלהעניש את כובשיהם. בעיניהם מדובר בהבחנה גזענית, מאחר שהכתבים המערביים מודים בפה מלא שהם מזועזעים מסבלם של "אנשים כמונו".

הפער בהתייחסות במערב ובישראל לשתי התופעות הללו - ערבים ודומיהם (למשל, אפגנים) מול אוקראינים - אכן גדול ובולט לעין. הדעת נותנת שהדמיון באורח החיים ובהופעה בין קורבנות האלימות והפליטים לבין מארחיהם מקל על האמפתיה ומסביר במידת מה את הפער. אלא שההבדל העיקרי, זה שהערבים ומתרציהם מכחישים ומתעלמים ממנו בצביעות מניפולטיבית, הוא ההבדל העקרוני בנסיבות היווצרותה של המצוקה והניגוד הגמור בהתנהגותם הקולקטיבית.

האוקראינים נכבשו והיו לפליטים כיוון ששכנתם הדורסנית זוממת לשעבד את מולדתם. הערבים ודומיהם נכבשו בדורות האחרונים בדרך כלל בשל אלימותם שלהם והפכו לפליטים במהלך מלחמות אזרחים ברבריות לדיכוי שכניהם. במלחמות הללו גלו מארצם בני הצד החלש, שהיה מדכא את זולתו לו היה חזק ממנו. בשני המקרים יש פרטים רבים הנוהגים אחרת - פושעים אוקראינים או קורבנות ערבים תמימים - אך היחס במערב לתופעה כולה אינו יכול שלא להיות מוכתב מתמונת הקולקטיב.

הגורם המכריע ליחס הוא הציפיות לעתיד, על בסיס ניסיון העבר. הפליטים האוקראינים אינם צפויים לאיים על איכות החיים של המדינות הקולטות, לנהוג באלימות חריגה, להזדהות עם אויביהן, ולקיים בהן אורח חיים הנוגד בנושאים חשובים את ערכי הליבה של החברה. רובם הגדול צפוי להתחבר לערכי היסוד של החברות המערביות, לשמור על ייחודם מבלי להתריס ולצמצם בהדרגה את ההסתייעות במנגנוני הרווחה. חלקם ישתלב בקרב המארחים ויתרום לרווחתם, וחלקם ישוב לארצו כשיתאפשר.

לעומתם, הביא חלק ניכר מהמהגרים הערבים לאירופה את הערכים ואת אורחות החיים הבלתי פלורליסטיים שהמיטו חורבן על מולדתם: התנהגות אלימה, נטייה למחות בהשתוללות המונית, דיכוי האישה ולגיטימציה לטרור.

ברור שלא מדובר בכל המהגרים הערבים או המוסלמים, אלא שהתנהגות כזו שכיחה בקרבם יותר מבקבוצות מהגרים אחרות, וחומרתה גוברת בדורות שכבר התחנכו באירופה. כך, למשל, חוששת המשטרה להיכנס לשכונות מוסלמיות בפריז. בהתפרעויות שהתפשטו משם לרחבי צרפת (2005) הוצתו אלפי מכוניות. פרסום קריקטורות של הנביא מוחמד הוציא רבבות להשתוללויות אלימות, הביא לרצח עיתונאים וחייב רבים אחרים להסתתר מחשש לחייהם. מדובר בתופעות נפוצות של הטפות קיצוניות במסגדים, גילויים אנטישמיים, תקיפת יהודים ודיכוי נשים ולהט"בים.

מספר המתגייסים לטרור (של דאעש) אמנם נמוך אבסולוטית, אך בלט בהיקפו מול כל קבוצה לאומית, דתית או אתנית אחרת. בעיר השנייה בגודלה בשבדיה, למשל, הגיע שיעור האוכלוסייה הזו לרמה המקשה על זולתם, בעיקר יהודים, לנהל אורח חיים רגוע ובטוח.

התעלמות הכותבים הערבים מהנסיבות האלה והצגת ההבחנה ביחס לפליטים השונים כגזענות, הן סימפטום של אחת המחלות הקשות שבה נגועה התרבות הפוליטית הערבית: הסירוב לקבל אחריות להתנהגותם ולתוצאותיה. ציבור פלשתיני, ההופך טרוריסטים לדמויות המופת שלו ומממן בנדיבות אותם ואת משפחותיהם, מתפלא כאשר קורבנות הטרור מתייחסים אל בניו כחפץ חשוד. מהגרים שבקרבם רווחים דיכוי נשים ולהט"בים, אלימות בתוך הקהילה ומחוצה לה, השתוללויות המוניות ולגיטימציה לטרור, מתפלאים כשאינם רצויים בחברות פלורליסטיות. מהגרים מהודו רצויים בבריטניה. הם בעלי שיעור ההעסקה הגבוה ושיעור העוני הנמוך מכל המיעוטים, אף שאינם בלונדינים כחולי עיניים.