פמיניזם של פינוק: איך נפלו גיבורות

מגילת אסתר, שקראנו לפני כמה ימים, מציבה במרכזה שתי דמויות נשיות מרתקות: אסתר וּושתי. אחת מהן הצילה עם שלם מטבח נורא, אבל נחשו את מי הפמיניסטיות הרדיקליות מעריצות ואת פועלה של מי הן ממעיטות? ניחשתם נכון: ושתי הפכה בשנים האחרונות לדמות האהובה בתנ"ך על פמיניסטיות מסוימות, אשר רואות במרד שלה נגד המלך אחשוורוש אקט פמיניסטי הרבה יותר משמעותי מאישה שהצליחה, נגיד, להציל מאות אלפים ממוות ודאי, ועם שלם מהכחדה.

לפי הפוסט שפרסמה זהבה גלאון בפורים, עבור אותן פמיניסטיות ושתי היא "אישה עצמאית ומאתגרת, שמצליחה לגלות סרבנות אידיאולוגית ופמיניסטית בתוך עולם שנשלט באופן מוחלט על ידי גברים", ולעומתה אסתר פועלת לפי "כללי המשחק הגבריים" ומשתמשת "ביופייה ובמיניותה, בדמעות ובשפה של ביטול עצמי כדי להשיג את מטרותיה".

כך מבטלות נשים, אשר רוממות ההעצמה הנשית בגרונן, את פועלה של אישה גיבורה אחת - ומצד שני מהללות אחרת, בעלת עבר מפוקפק של ניצול שפחות, אגב, כי היא "מגלה סרבנות אידיאולוגית".

לפמיניזם הזה אני קוראת פמיניזם של פינוק. כן, גבירותיי, אתן מפונקות. אבל לפני שכולכן מתנפלות עלי, אקדים ואומר: אתן זכאיות ויכולות להרשות לעצמכן להתפנק, מכיוון שנשים רבות לפניכן עסקו במאבק הפמיניסטי האמיתי. הן נלחמו כדי שנוכל להשיג שוויון, כדי שנשים תוכלנה לכתוב טורים בעיתונות, להיבחר לפרלמנט ואף לשמש ראשי מדינות. הן נלחמו כדי ששערי האקדמיה יהיו פתוחים לפניהן. הן נאבקו כדי שאישה תוכל להגשים את שאיפותיה.

המאבק הפמיניסטי ההוא צלח מעל למצופה. ברוך השם. וברוכות הנאבקות. אבל מה נותר להיאבק עליו היום? שיבושי שפה א-לה מרב מיכאלי? איך נפלו גיבורות...

לכך אני קוראת מאבק של פינוק. ואילו זה היה מסתכם בכך - הייתי מחרישה, כי אין התועלת שווה את המאמץ. אבל הפמיניזם הרדיקלי תמיד מחפש עוד פסגות לכבוש, וכמו אצל אסתר וושתי, אנו עדים היום לתופעה מדאיגה שבה, על מזבח אידיאולוגיה קיצונית, נשים פמיניסטיות נאבקות באחרות וממעיטות בערכן.

כך קרה רק השבוע, כאשר השחיינית הטרנסג'נדרית ליה תומס עשתה היסטוריה וזכתה במקום הראשון באליפות המכללות, שתי שניות לפני המתחרה שלה, אמה וויאנט. תומס, אשר סיימה זה עתה שנה של טיפול הורמונלי, הורשתה להתחרות בתור אישה, אף שברור לכל שהיא נהנית מיתרון ביולוגי ופיזיולוגי מובהק על המתחרות. אגב, כשהתחרתה בליגת הגברים, היא היתה מדורגת במקום ה-462, הרחק מכל פודיום.

וכאן באה השאלה המתבקשת: האם האידיאולוגיה הפמיניסטית, אשר כיום עסוקה בלבטל את המין הביולוגי ולקדש את המגדר, צריכה לעמוד לצד תומס או לצד הנשים שמתחרות מולה? מי הגיבורה פה? השחיינית הטרנסג'נדרית בעלת מוטת הכתפיים של גבר, או אמה וויאנט, שהצליחה להתחרות מולה ולהגיע רק שתי שניות אחריה?

יש פתגם בצרפתית, שלפיו הנחש נוטה לפעמים לנשוך את הזנב של עצמו. זה בדיוק מה שקורה לחלק מהפמיניזם כיום. במקום לעסוק במאבקים האמיתיים, הוא מכלה את זמנו ואת זמננו במאבקים מיותרים, ואף, לפעמים, מזיקים.