בין "שכונת חיים" ל"שנות ה־90"

העונה השישית של הסדרה המצליחה "שנות ה־80", ובגרסתה העדכנית "שנות ה־90", נפתחה בקול תרועה רמה. יש באז, ויש מקום לנתח את איכויות הסדרה, אך ראשית חוכמה יודגש: העיקרון הרווח שלפיו תוכנית טלוויזיה עתירת רייטינג היא לרוב יצירה דלה באיכותה (ולהפך) - הוא קשקוש פרימיטיבי.

"שנות ה־90-80" היא קומדיה המבוססת על זיכרונות מעיירת פיתוח מזרחית שבה האינטראקציות החברתיות התרכזו סביב ה-ש-כ-ו-נ-ה. נערי שנות ה־70 וה־80 זוכרים סדרה דומה שנוצרה בחממת הטלוויזיה החינוכית: "שכונת חיים". גיבוריה היו לרוב טיפוסים מזרחיים, כגון אריה אליאס החנווני, ששון גבאי המדריך והזמרת עפרה חזה. יוצרי הסדרה שאפו לקדם ערכים ושפה, ועל כן דחקו הצידה את המצוי והדגישו את הרצוי, ולא בצדק. לעומתם, יוצרי "שנות ה־90-80" המחויבים לרייטינג, קידשו את המצוי (ועיוותו אותו) וביטלו את הרצוי. התוצאה: "שכונת חיים" היתה יצירה חינוכית אבל חיוורת ומשמימה, ואלמלא הקהל השבוי היתה זוכה לרייטינג אפסי. לעומת זאת, "שנות ה־90-80" על שלל כוכביה, הרבה יותר אותנטית.

לפעמים חוויית הצפייה קורעת מצחוק, ולפעמים, כמו שאומר מורדי, היא "מגעילה־מגעילה". מדוע? מפני שהיוצרים בנו טיפוסים נלעגים, שאינם מודעים לעצמם, קופצניים, אימפולסיביים, אקספלוסיביים ורוויים אלימות. אופס. בדיוק רשימת הסימפטומים שעליה הצביעו פרופסורים לחינוך כמאפיינים מובהקים של טעוני טיפוח מזרחיים. האחים לבית אסייג, מה עוללתם?!

ומה היום? מכל ההווי השכונתי־מזרחי לא נותרו אלא מובלעות אתניות, שכונות מצוקה שמאכלסות אולי 20 אחוזים מכלל הציבור המזרחי (כגון דל"ת בבאר שבע, קריית משה ברחובות, עיר גנים בירושלים, התקווה בתל אביב). באתרים הללו נמצא פסיפס מעניין של צעירים אתיופים, ש"סניקים, משפחות חד־הוריות, קשישים. הרוב המכריע של דור ההמשך יצא מהשכונות, ומתגורר בפרברי מעמד הביניים שבהן הקהילתיות מתנהלת על פלטפורמות טכנולוגיות. רבים מהם מסורתיים, גאים במורשתם, נוטים ימינה. אבל לצד אלו ניתן למצוא לא מעט צעירות וצעירים גסי רוח - תוצאה של הזנחה חינוכית או תרבות נובורישית.

דור ההמשך (מעמד בינוני מזרחי) עלו מעלה והצליחו, לפחות כלכלית. עובדה שמאחורי הסדרה עומדים מפרסמים ובעלי הון הרואים במרכז הכובד של קהל הצופים בה את אותם נערי שנות ה־80 שלימים התבססו והיוו פלח שוק בעל כוח קנייה. הקהל הזה לא ממש מוטרד מהעדתיות המוחצנת בסדרה, שלמעשה נמוגה בשל היגיון העומק של האתוס היהודי: מיזוג גלויות. וכך הבן של ממוקה (כטיפוס) התחתן עם הבת של גידי "הפריזר", שאותה הכיר באוניברסיטה. ילדיהם צופים לעיתים בפרקי "שנות ה־90-80" כתוכן בידורי המשקף באופן מחויך את החיים של אבא־אמא או סבא־סבתא. בידורי אך לא חינוכי.

המעבר מ"שכונת חיים" ל"שנות ה־90-80" הוא בבחינת משל לתמורה חברתית רחבה: מישראל הצנועה, הסוציאליסטית־מחנכת, לישראל המבוססת, המובילית אך גם הקפיטליסטית־וולגרית ומשולחת הרסן. אין חובה להתביית על אחד הקטבים. חשוב לאזן.