מנחם בגין: מאופוזיציה להגמוניה

החודש אנו מציינים 30 שנה לפטירתו של מנהיג תנועת החרות והליכוד, מנחם בגין. בזיכרוני עולה עצרת הנעילה של הליכוד לבחירות בכיכר מלכי ישראל, ביוני 1981. בגין, ראש הממשלה ומנהיג הליכוד, ציטט מנאום הבדרן דודו טופז בעצרת בחירות מטעם המערך, שהזכיר את יוצאי עדות המזרח - "הצ'חצ'חים", בלשונו - שהליכוד ביתם הפוליטי. טופז אמר: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אסיפות בחירות... הצ'חצ'חים במצודת זאב. הם בקושי שי"ן־גימ"לים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

דבריו של הבדרן זכו לתשואות אוהדי המערך, שביקשו להוכיח לעצמם שמהפך 1977 לא היה אלא קוריוז, תאונה מצערת. לפי העיתונאי אמנון ברזילי, שהיה בעצרת, דברי טופז, שלא היו מתואמים עם איש, קלעו לתחושותיהם של מצביעי העבודה. הדברים היו אותנטיים. יוסי ביילין וגדעון לוי, דוברי מפלגת העבודה דאז, אצו־רצו והתקשרו לעיתונאים כדי להוציא הבטחה שדבריו של טופז חלילה לא יתפרסמו.
תגובתו של בגין לדברי הבלע והגזענות של טופז ותומכיו היתה סיפור התאבדותם המשותפת של פיינשטיין וברזני, שעות ספורות בטרם תלייתם על ידי הבריטים. "הם לקחו בליבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!".

במוקד ראייתו החברתית עמדה השאיפה חסרת הפשרות לפרק את החומה, לפורר את המחסומים שבעלי הפריבילגיות של תנועת העבודה הקימו כדי לחסום אחדות ושיתוף, ולייצר בפריפריה דלת הזדמנויות למזרחים. בגין פעל להעביר מן העולם את מנגנוני השמאל, שתמכו בהדרה ובחסימת נגישות לדיור ולחינוך יסודי ותיכוני ואקדמי, לצד מדיניות הרחקה של המזרחים מהמרחבים הציבוריים והפוליטיים ההגמוניים. בכל מקרה, השמאל נותר בשלו, ואפשר לנחש בקלות איזו מילת גנאי החליפה את "הצ'חצ'חים" כדי להמשיך בקיום החומה הגבוהה מול תומכי הליכוד.

שמונה מערכות בחירות עבר מנחם בגין עד שתנועת החירות בהנהגתו הצליחה להפוך ממפלגת אופוזיציה למפלגת שלטון; לאלטרנטיבה ראויה ומבוססת, תוך הישענות משמעותית על "העניים והמושפלים". תפקידה של תנועת החירות היה להפוך אותם ל"גאים ועשירים". עקב בצד אגודל, פעל בגין לגיוס קהלי יעד חדשים ושילובם בתנועתו או במפלגות אחיות. הוא עבר כל משבר פוליטי אפשרי בתהליך זה. לאחר הבחירות ב־1965 התפתח "מרד" במפלגתו, כששמואל תמיר הוביל דרישה להדחתו המיידית של בגין, שלדעתו הפך לנטל על התנועה ולמכשול בהשגת מטרתה העליונה. מאמר המערכת של עיתון "הארץ", שצפה את העתיד בדיוק מרבי, קבע כך: "מי שעקב אחרי העלילה בשבוע האחרון והביט אל תהום זו של שנאת אחים, יתקשה להאמין כי מפלגה זו תוכל לאורך ימים לשמור על לכידותה" (14.09.1966).

אלא שההספדים המוקדמים לא התגשמו, ותהליך הפוך התרחש: התמיכה הציבורית במפלגה התרחבה, ומובילי ה"מרד" של שמואל תמיר הפכו לאנקדוטה פוליטית. לאחר כמה שנים - חזרו והצטרפו לתנועת החרות.
לתפיסה שבגין היה לנטל על המפלגה בתקופת האופוזיציה הצטרף גם עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר וממעצבי הניצחון במלחמת ששת הימים. בראשית שנות ה־70 ניסה ויצמן להדיח את בגין. העימות היה קצר ומתון יחסית. כאשר ויצמן נוכח שאין לו תמיכה במרכז ובוועידה, הוא התפטר ופרש לביתו ולעסקים. לימים חזר, והיה מעמודי התווך בתנועה שסייעו למהפך ב־1977.

בגין, שדרכו הפוליטית במדינת ישראל החלה בהתנגדות למלחמת אחים בפרשת אלטלנה ("אנו לא נפתח באש, לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער"), המשיך את דרכו בהתנגדות עזה להסכם השילומים עם גרמניה. הוא הוביל את העלאת עצמותיו של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, לירושלים, וסייע בהקמת ממשלת האחדות הלאומית בשעת המשבר שקדם למלחמת ששת הימים. בגין, שכונה בפי יריביו "פשיסט", היה זה שהצליח, ביחד עם שותפיו, להוביל לחיזוק הדמוקרטיה והסולידריות בישראל.