דרוש: סיפור משותף

"כשהאגדה הופכת לעובדה, הדפס את האגדה", הוצהר פעם במערבון הקלאסי "האיש שירה בליברטי ואלנס". ברבות השנים הפכה ההצהרה עצמה לנחלת הכלל. עם הניסוח המחודד, המבכר את טיפוחם של מיתוסים על פני ריסוקם בשם האמת ההיסטורית, קל להזדהות. כדי לשרוד, כל חברה זקוקה לסיפור משותף, גם אם הוא מבוסס על לא יותר מגרעין של אמת בגדלים משתנים. בהיעדרו, מתרופפים הקשרים בין חבריה. בשל כך, סרטי הקולנוע דוברי האנגלית של השנים האחרונות אינם חוששים להשיב אל האחו את הפרות ההיסטוריות הקדושות. מאכזב שדווקא הסרטים המופקים בארצו של עם הספר משתדלים להפוך אותן לשווארמה.

המתבונן בסרטיו של קוונטין טרנטינו יבחין במהרה בחשיבות שמייחס השכן החדש מכיכר המדינה למיתוסים היסטוריים מכוננים. כמעט כל סרט שלו מתייחס במישרין אל אירוע היסטורי מוכר. מעבדות השחורים בארה"ב, דרך שואת היהודים באירופה ועד למהפכה הליברלית מלפני חצי מאה, מציעה כל יצירה התבוננות מחודשת באירוע המשפיע על חיינו היום. נאמן לכלל המוזכר לעיל, טרנטינו מעדיף את האגדות על פני המציאות היבשה. הוא אינו בז למקום שממנו הגיע. מסרטיו יוצאת החברה האמריקנית (וגם היהודית) כשידה על העליונה, והוא אינו נותן לעובדות ההיסטוריות להפריע לו בדרך.

גם הסרט "קינגסמן: ההתחלה", שחלף לא מזמן על מסכנו, מציע גישה דומה. עלילתו מתרחשת במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובצד הצגה מפותחת למדי של כמה מן האירועים המרכזיים שהתחוללו בה, היא מרשה לעצמה חירויות לא מבוטלות העלולות להוביל חובבי היסטוריה קנאים לטנטרום בלתי נשלט של נחירות בוז. עם זאת, מאחורי האריגה המחודשת של הנרטיב ההיסטורי, עומד רצון עז להציג את הצבא הבריטי כמי שעליונותו המוסרית הובילה לניצחונו הגדול במלחמה הגדולה, ובזו שאחריה. בדומה ל"1917" והביוגרפיות הקולנועיות המוקדשות לדמותו של ווינסטון צ'רצ'יל, תורמים הסרטים לטיפוחם של מיתוסים לאומיים והעברתם מדור לדור. הם משנים את הפרטים, מצלחתים את המיתוס בצורה מעוררת תיאבון ואז מדפיסים אותו באינספור עותקים.

בארץ, לעומת זאת, מוסיפה ההיסטוריה להיות מוטלת בקרן זווית. למרות זיקתנו למיתוס העתיק מכולם, ועל אף יכולתו של המסע היהודי־ישראלי לספק אינספור רעיונות לסרטים היסטוריים, מעט מאוד יצירות עושות אצלנו כבוד להיסטוריה. על המסך ניתן לפגוש יצירות המתייחסות לעבר באמביוולנטיות (הקרב על ניצנים ב"תמונת הניצחון"), בביקורתיות מובהקת (מלחמת יום הכיפורים ב"שעת אפס") או בלעג מוצהר (כל אירוע שהוא ב"היהודים באים", שעונתה החמישית עלתה השבוע).

בתקופה שבה אנחנו זקוקים לסיפור משותף, מסרבת התרבות העכשווית המקומית לענות לאתגר. עזרה עשויה להגיע, במפתיע, מכיוונו של לוח השנה. חודש אדר (ב') מסמן את ראשיתו של רצף המורכב משרשרת ארוכה של מועדים היסטוריים, החל מפורים ופסח, דרך ימי הזיכרון והעצמאות וכלה ביום ירושלים ושבועות. שימורם, טיפוחם והרצון להעניק להם משמעות מחודשת, יספקו להם, וגם לנו, חיוניות מבורכת. קריאה חוזרת של המגילה הקלאסית "האישה שתלתה את המן האגגי", בדיוק בעוד שבועיים, יכולה לשמש נקודת התחלה מעולה.