המלחמה באוקראינה, שהחלה ביום חמישי לפנות בוקר ברעש גדול, לא מפסיקה להפתיע. אלו שציפו שהכוחות האוקראיניים יקרסו מול מלחמת הבזק הרוסית - הופתעו לראות התנגדות נמרצת, שבלמה, לפחות נכון לכתיבת שורות אלו ביום ראשון, את התקדמות הפולשים לבירה קייב, לחרקיב שבצפון־מזרח אוקראינה ולעיר הנמל החשובה אודסה.
ההתנגדות האוקראינית היא רב־ממדית: גם של הצבא הסדיר, גם של אזרחים שחומשו בידי משרד ההגנה, גם של הנשיא וולודימיר זלנסקי, שמפקד על כוחותיו באומץ רב מהבירה המותקפת, ואפילו של חיל האוויר, שבניגוד לכל הציפיות - לא הושבת לחלוטין בידי ההתקפה הרוסית.
מעניין לראות גם שמדינות המערב, שבהתחלה כמעט לא ניסו להסתיר את כוונתן להפקיר את אוקראינה לנפשה, החלו לשנות גישה - בהצהרות ובמעשים - כאשר הבינו שהקרב אינו אבוד. כך, למשל, גרמניה, צרפת ופולין מתחילות לספק נשק לאוקראינים, לרבות טילי נ"ט חיוניים, וגם בעלות בריתה לשעבר של רוסיה באירופה, כמו הונגריה, מוכנות להטיל עליה סנקציות משתקות, כמו ניתוק ממערכת ה"סוויפט".
קשה לחזות כיצד תסתיים המערכה באוקראינה, אך בינתיים, נראה שלא מוקדם מדי להעלות שתי תובנות שרלוונטיות גם לישראל. ראשית כל, רבים מסיקים מהסיפור האוקראיני מסקנה פופוליסטית, אך לא נכונה, כאילו גורלה העגום של אוקראינה מוכיח ש"אף אחד לא יעזור לנו", או "שעלינו לבטוח רק בקדוש ברוך הוא ובכוחו של צה"ל", כפי שכתב פרשן פוליטי פופולרי. בפועל, העובדה שנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, העז לתקוף את אוקראינה, ולא למשל את פולין או את ליטא, קשורה בעיקר לכך שהראשונה אינה חברה בנאט"ו, והאחרונות - כן. דווקא מי שנמצא בברית חזקה, פחותים הסיכויים שיותקף.
בעלי ברית עוזרים למי שחזק מספיק כדי שיוכל לעזור להם בשעת פקודה. לפיכך, בריתות מגיעות מתוך עוצמה פנימית, ובמילים אחרות - ראשית כל, עלינו להסתמך על כוחנו שלנו כדי לבנות עוצמה כזאת, ואז להשתמש בה כדי לרכוש שותפים חזקים שיוכלו לסייע לנו בשעת צרה. לראיה: רק כאשר האוקראינים גילו נחישות להתנגד ולהילחם בעצמם, המערב התחיל להתגייס (באופן מהוסס, עדיין) כדי לעזור להם. הצבא האפגני, שקרס בלי להילחם, לא זכה לעזרה כלשהי.
רבים, כמו ראש הממשלה נפתלי בנט, טענו בצדק כי פרשת אוקראינה מוכיחה שעידן המלחמות הקונבנציונליות בין מדינות לא תם, ושעלינו להיות מוכנים למלחמות כאלו. פירוש הדבר הוא השקעה במרכיבי כוח צבאיים "מסורתיים" כמו שריון, חיל יבשה, לוגיסטיקה ויכולת תמרון.
הייתי רוצה להדגיש גם צד פחות מובן מאליו של עידן המלחמות החוזר אלינו: נזקיו של שיח ההרתעה. בעוד מדינות המערב דנות בהטלת סנקציות על רוסיה, נמצאו מומחים המתנגדים כמעט לכל אחת מהסנקציות. אחד אומר שניתוק ממערכת הסוויפט לא יעיל, שני טוען שביטול ויזות יפגע גם באזרחים רוסים תמימים, ושלישי מדגיש שלרוסיה יש די רזרבות של מטבע חוץ, ולכן סנקציות לא יפגעו בכלכלתה, וכל אלו לא יגרמו לפוטין לשנות את דרכיו. מי שיקשיב לכל המומחים הללו יגיע למסקנה שלא צריך לעשות כלום, כי דבר לא יוכל להרתיע את פוטין.
גם במקומותינו, יש דיונים אין־סופיים לגבי אילו צעדים יוכלו "להרתיע" אויבים כמו חיזבאללה. אולי גם כאן צריך להפסיק לדון בתיאוריות מתוחכמות של הרתעה, ולשוב למוסכמות עבר: אנחנו לא יכולים לדעת מה עובר בראשו של מנהיג האויב ומה "ירתיע" אותו, אבל אנחנו כן יכולים לפגוע בו, במדינתו ובכלכלתו כמה שיותר. מי שיפגע באויב צבאית, פוליטית וכלכלית עד שיקרוס - עשוי לנצח. מי שיעצור בכל רגע לחשוב מה יגרום ליריביו לשנות כיוון - ישותק, ובסופו של דבר יפסיד.
הכותב הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה וללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו