ההתקוממות נגד השלום השמרני

מעזה ועד לוד, מירושלים ועד עכו: מה שאנחנו עדים לו בשבועות האחרונים הוא ריאקציה, תגובת נגד, של נאמני הפרדיגמה הישנה במזרח התיכון לפרדיגמה החדשה, המבוססת על תהליכי שינוי פרגמאטיים. זו ריאקציה להסכמי אברהם ובאותה נשימה ריאקציה להתחזקות מעמד הביניים במגזר הערבי.

זהו הקו המחבר בין האלימות של צעירי מזרח ירושלים שפרצה בחסות חודש הרמצ'אן; הירי המאסיבי של טילים לעורף ישראל משטח רצועת עזה שמבצעת חמאס; וכמובן האינתיפאדה הפנימית של המגזר הערבי שפורצת בעוצמה בערים המעורבות לצד אימוץ מחדש של השיח הלאומי על-ידי המנהיגות הפוליטית הערבית.

שלושת המוקדים הללו הם הביטויים למלחמת הפרדיגמות שמאחוריה ניצבים שני כוחות: 'אנשי המוחות' ו'אנשי הלבבות'. הראשונים הם השחקנים שונאי הסיכון שחתרו בעשור ומחצה האחרון להציב סדר יום חדש לאזור המבוסס על הגדרת תועלות משותפות, נטולות מימד אידיאולוגי. בחסותם התחוללו באזור תהליכים חיוביים שהקטינו את חוסר היציבות הביטחונית והפוליטית והביאו את "הסכמי אברהם" וגם חוללו תנועה בפוליטיקה ובחברה הערבית הפנים-ישראלית בדמות תופעת מנצור עבאס וצמיחת מעמד ביניים חדש.

מול אלה ניצבים 'אנשי הלבבות' בדמותם של גורמי ההתנגדות המבקשים לקעקע את יסודות הסדר הפרגמאטי-תועלתני של 'אנשי המוחות' המאיים על שרידותם הפוליטית, לא כל שכן על משנתם האידיאולוגית המייצגת את הפרדיגמה הוותיקה של האזור. זו מבוססת על פוליטיקת הזהות. כלומר על מתן עדיפות ומשקל לרעיונות לאומיים המקפלים בתוכם נכונות למאבק מוחלט בשם קידום חזונות קצה ומוחלטים.

זו המסגרת הניתוחית דרכה צריך לראות את הגלישה של הרשימה המשותפת בישראל לפוליטיקת הזהות כביטוי לאיום שהיא חשה מצד אנשי הפוליטיקה החדשה במגזר הערבי כשם שצריך לנתח את אירועי לוד-רמלה ואף ירושלים כביטוי לניסיונם של צעירים שלא מצאו את עצמם בתוך הסדר הכלכלי החדש המבוסס על מעמד הביניים, כניסיון לערער על יסודותיו.

הדברים אמורים גם לגבי חמאס ואפילו הרשות הפלסטינית שראו לצנינים את דחיקת הבעיה הלאומית הפלסטינית מסדר היום המזרח תיכוני ולמעשה גם הבינלאומי. גם הבחירות שהיו אמורות להתקיים בשטחים וגם מופע הירי הקטלני של חמאס מהרצועה הם ביטויים מקבילים לניסיון להחזיר את פוליטיקת הזהות לסדר היום האזורי והמקומי.

מעשה האיתגור של 'אנשי הלבבות' וחסידי הפרדיגמה הוותיקה את 'אנשי המוחות' והפרדיגמה החדשה מתרחש בנסיבות לא נוחות עבור ישראל. הוא תוצאה של תהליך השתנות הסדר פועל יוצא של שלושה עניינים

האחד, שינויי הממשל בארה"ב שהיו כרוכים בהמרה של הפוליטיקה התועלתנית שהוביל טראמפ בפוליטיקת זהויות ודיפלומטיה שמוביל ממשל ביידן, על חשבון בעלי ברית מסורתיים של ארהב באזור, כולל ישראל ומדינות המפרץ.

השנייה, המציאות הפוליטית בישראל שלמעשה עיקרה, גם אם לא לחלוטין, את כוחו של בנימין נתניהו שהיה הציר המרכזי ביצירת ההרתעה הישראלית האסטרטגית במזרח התיכון.

השלישית, משבר הקורונה שהבליט, בעיקר אצל מדינות דמוקרטיות מערביות את חולשת המדינה ומוסדותיה והקושי שלה לייצר מערכת ממלכתית של אכיפה אפילו בתנאים של סכנת חיים ובמציאות של "ברבור שחור". בישראל הדבר לבש צורה מובהקת בדמות קריאת התיגר שהעמידו קהילות מסוימות וקבוצות אחדות על רעיון הממלכתיות, דבר שקיבל אך לאחרונה המחשה נוספת בדמות האסון במירון שחשף את הנוכחות החלקית של המדינה במערכת החברתית.

קריאת התיגר של 'אנשי הלבבות' על 'אנשי המוחות', כלומר של השחקנים מערערי היציבות ואוהבי הסיכון על השחקנים חפצי החיים ומבקשי השקט מתחוללת כעת לאורך כל הקו. צריך להסתכל על האירוע הענק הזה בעיניים פקוחות, כמבחן היסטורי חשוב מעין כמותו אשר ייקבע את עתיד האזור ומקומה בו של ישראל לשנים הבאות.

ברור כי בנסיבות הללו נחוץ מעשה של העמדת גבולות ישראלית מול גורמי ההתנגדות מחוץ שעוברת בראש ובראשונה דרך הבנה כי קריאת התיגר של 'אנשי הלבבות' היא הזדמנות ישראלית להגדיר מחדש את כללי המשחק במערכת. אולם לצד זאת נדרש מעשה כיול מחדש של המצפן הלאומי הציוני-יהודי והבנה כי אחדות לאומית אינה סיסמא ריקה בנסיבות הנוכחיות. פוליטיקה של אגו היא מצרך מיותר ומזיק בעת הנוכחית ואנחנו עלולים לשלם עליו מחירים קשים בעתיד.