הפקידה של בני גנץ בגל"צ פיטרה בהינף יד את יעקב ברדוגו. בכל אופן שמסתכלים על כך, רואים שהיה זה חלק ממהלך מקיף של ניקוי אורוות כללי. מסע השתקה שיטתי של קולות "צורמים", שבו סולקו מתפקידיהם בתחנה של צבא הגנה לישראל מפקד התחנה, שמעון אלקבץ, וזמן קצר לאחריו אמיר איבגי, ראש מחלקת החדשות; קמפיין השתקה וסילוק שבו ממלאת המקום, גלית אלטשטיין, אחראית לחזרתה לחיים של "התחנה הלבנה", כשהיא עומדת מול הדלת המסתובבת בפאתי העיר הלבנה ומסדירה מי ייכנס בשער ומי יסולק לאחר כבוד החוצה. אולי אני טועה, אבל זה מעלה ריח של צחנה של ימים שחשבנו שהיו ונעלמו לבלי שוב. יש שקוראים לכך "שינוי".
ברדוגו נתפס בעיני מבקריו כאחד הנציגים הקיצוניים והמסוכנים של מסורת פוליטית ותרבותית שולית וחסרת חשיבות בישראל, המחנה הלאומי, שקרוב למחצית מהישראלים תומכים בה. גנץ ושותפיו הסירו מסיכות, שחררו את הרצועות, ושעת הזאבים הגיעה. זה הוא - או אנחנו.
אלטשטיין מונתה כמינוי זמני ומצויה תחת איום מתמיד של סיום תפקידה בכל רגע נתון שגנץ יחליט על כך. כהונתה נגזרת ממילוי רצונותיו של הפוליטיקאי. להבדיל מתאגיד השידור הציבורי, אין בגל"צ מועצה ציבורית ממונה, אלא כפיפות ישירה של אלטשטיין לגנץ. כך שכמו בובה על חוט שמצקצקת בלשונה כי היא פלורליסטית ומקצועית לחלוטין בשיקוליה, הפכה המפקדת זוטא למי שמשקפת רדיפה חסרת מעצורים אחרי קולגות מיום אתמול. בעיתוני השמאל מצופפים שורות, וסתימת הפיות הפכה לערך נשגב ומצועפת ביגון יבבני על כך שלא נעשתה קודם לכן.
מה לא נאמר בגנותו של ברדוגו? מה לא מצאו יריביו כדי לחרף את השדרן שמאות אלפים הקשיבו לו על בסיס יומי? על דבר אחד היו מבקריו תמימי דעים: הצלחה באחוזי השידור של ברדוגו אינה חלק מהקריטריונים שעל פיהם נבחנת יציבות משרתה של ממלאת המקום. הקריטריון החדש והמקודש הוא שהצלחה של שדרן ימני תקיף ודעתן היא כישלון מוחלט של תחנת השידור של כל החיילים.
בעניין פרשנותו הפוליטית של ברדוגו נמצא כי ביקורתם של אבירי חופש הדיבור מהשמאל, שמעולם לא היו מוכנים למות על כך שיישמעו קולות רבים ומגוונים, ניתנת לסיכום במילים הבאות: "הוא זיהם את הצער, חילל את הגבורה, פיגל את הקודש, סירס מושגים טהורים והעלה סמלי־כזב".
אלא שמשחקי ההשתקה הללו הם שידור חוזר של ציטוט מתוך החרם וההרחקה שערך מחנה השמאל למשורר ולפובליציסט אורי צבי גרינברג. המשורר סולק מעיתון "דבר" ולא ניתנה לו במה להציג את דעתו, כך שאחד המשוררים החשובים ובעלי הערך של התרבות העברית המתחדשת נדחק והיה צריך לפרסם את שיריו בעיתון סטנסיל שכוח של פקידי עיריית רמת גן. רק שם.
ההתנגדות התקיפה, שבה נתקלה פרשנותו של ברדוגו, תורגמה במרבית המקרים להתקפה נוקבת על עצם הלגיטימיות של מעמדהּ כעמדה פרשנית בשיח הפוליטי. דברי הביקורת הנוקבים שלו על השמאל ועל ממשלת השינוי תורגמו ככאלה שאינם אלא רטוריקה צעקנית, פובליציסטיקה מזויפת, תוכחות מוסר שאינן ראויות, חרפות וגידופים וכל מה שאנו רואים אינו פרשנות לגיטימית.
בפועל, אסור לנו לקבל את השיפוט הקלוקל של המבקרים אותו על מקצועיותו ועל מקומו הבכיר בין הפרשנים בפוליטיקה המקומית. ה"בעיה" של ברדוגו שהוא מקושר לצד של המחנה הלאומי, נותן לשליחי הציבור שלו ביטוי ומביא את עמדתם בצורה גלויה, ברורה ומכבדת. על חטא זה לא יסולח לו בתרבות האלימות הברוטלית של השמאל.
על סתימת הפיות של יעקב ברדוגו בגל"צ על ידי גנץ את אלטשטיין יש לומר מדברי המשורר:
ואני בא לקטרג. אני חושף דמויות ומראות
באזמל הקטרוג המלובן.
[...] ושמִי ברחוביךְ קראו לשנינה ולשמצה,
עֲדֵי כי גם טוב שאינני ביניהם נמצא. (אצ"ג)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו