רוגלה בטלפונים? באטמן כבר היה שם

כידוע, קלאסיקה אינה נולדת קלאסיקה - היא נעשית כזו. את התהליך ההופך שיר לנכס צאן ברזל, ספר טוב לחלק מהקנון וסרט קולנוע לצפיית חובה, אפשר להבין רק בדיעבד. הזמן שעובר מחדד איכויות על־זמניות של יצירה אחת, ונוטה להשכיח באזז רגעי שבו זכתה אחרת.

באיכויות כאלה ניחן הסרט "האביר האפל". מוזר לגלות שצופים שהיו בחיתוליהם כשיצא אל המסכים, סוגדים לו 14 שנה לאחר מכן. הדמויות מורכבות, האקשן סוחף, אבל אל מעמדו הנוכחי הגיע הסרט בזכות הדילמות מעוררות המחשבה והתחזיות החברתיות שהוצגו בו. ב־2008 הן עוד נראו לנו דמיוניות. אירועי הימים האחרונים מבהירים לנו כמה פספסנו.

על אף היותו של "האביר האפל" גלגול נוסף לעלילות הקומיקס של באטמן, נדמה כי יוצרי הסרט מתעניינים פחות בפירוטכניקה של המושיע במסיכה, ויותר בסביבה האנושית הזקוקה לעזרתו, חברה מוכת שידפון עברייני. לאזרחים חסרי האונים החברים בה אין על מי להישען, מלבד על גיבור העל שבשמיים.

נציגי השלטון מוצגים בו כנטולי יכולת להשליט סדר במטרופולין המודרנית שעליה הופקדו. המשטרה אינה מתפקדת, ונוכח האלימות המשתוללת, מתקשה גם הפרקליטות העירונית - מי שאמורה היתה לחלץ את הכרך ממצבו הקטטוני - להושיט יד מסייעת. בשל כך, מתלבט איש העטלף אם לעשות שימוש באמצעי טכנולוגי חדשני. תוכנה שיצר מאפשרת לו לעקוב אחרי המתרחש בכל מכשיר סלולרי המצוי בסביבתו. כל מעשי האזרחים, הגלויים והנסתרים, ידועים לפניו, ואת מזימותיהם של פורעי החוק יש ביכולתו כעת לחשוף ולסכל.

בסצנת שיא עומד הגיבור מול מסך ענק המתחקה אחר כל הנעשה בעירו. לצידו ניצב עוזרו הטכני, המתפקד גם כקול מצפונו (שאותו משחק, כמובן, מורגן פרימן, שבמפתיע אינו מגלם בסרט הזה את אלוהים). "איזה יופי!", קובע באטמן. "איזה יופי?!", נחרד העוזר, "לא מוסרי, לא אתי ומאוד מסוכן. כל טלפון הפך למיקרופון!".

הלוחם נחוש לעשות שימוש בכל רסיס מידע המגיע אל אוזניו, לא משנה באיזו דרך, אבל נציג האזרחים מסרב לפגוע בזכותם הבסיסית לפרטיות גם בשם המאבק בעוול. "אני חייב לתפוס אותם", רושף איש החוק. "המחיר גבוה מדי",  קובע איש המוסר, "זהו מעשה של ריגול אחרי מיליוני בני אדם. אסור להפקיד כוח רב כל כך בידיהם של אנשים מעטים".

מול המסך ניצבים גם צופי הסרט. גם הם שולחים מבט מציצני למרחבים אישיים, ופולשים אליהם בעין גסה. גם הם נדרשים לשאלות: האם בשם המאבק ברוע מותר לפגוע בזכויות הבסיסיות של הזולת? והאם מעשה כזה אינו נחשב לרוע אפל בעצמו?

הסרט אינו מספק תשובה ברורה לצופיו. הוא משאיר להם את השאלה, צופה את האפשרות שיום אחד היא תגיח אל עולמם היישר מעמודי החדשות ותזעזע אותם עמוקות. ברגעים האלה עשוי הדיון הדרמטי לסייע בהבנת הסיטואציה. אולי הוא גם יגרום להם להעריך את קול התבונה שהיטיב להשמיע העוזר העניו: יש דברים שלא עושים. שיכרון כוח הוא פשע, וכבר למדנו מגיבור־על אחר: אסור שכוח רב יגיע אל מי שמתקשים לקבל אחריות.