שאלה של לגיטימציה

אירועי השבועיים החולפים מציירים תמונת מצב מדאיגה: מצד אחד, התפרסם סקר המורה כי לו היו הבחירות מתקיימות היום, היתה ימינה של רה"מ נפתלי בנט מקבלת ארבעה מנדטים ואילו הליכוד 35 מנדטים. זהו מצב אנומלי חסר תקדים בתולדות הפוליטיקה הישראלית. לאחר מכן, נחשף כי המשטרה נהגה, לפי החשד, בגניבה כששאבה מידע באופן תקדימי מעדי המדינה בפרשיות נתניהו. אלו אירועים המקפלים בתוכם סכנה לכרסום הלגיטימציה הציבורית שבבסיס הממשלה ומוסדות הדמוקרטיה. לכן, אם יפרוץ משבר - הוא יהיה חריף בעוצמתו.

הנה שני תסריטים. אפשר שהשנה תפרוץ מלחמה בקנה מידה עוצמתי שלא ידענו כמותו. אזרחי ישראל המודאגים יתכנסו דרוכים לשמוע את רה"מ המבקש להרגיע, בנוסח: "אזרחי ישראל היקרים, אנו נדרשים לפעול בקור רוח. אני מבטיחכם נאמנה...". זה לא ירגיע את האזרח הזוכר את תמונת בנט מעל לריבוע הקטן המציין "ארבעה מנדטים". אדרבא, הוא יהא מודאג שבעתיים, משום שהפועל הזה, "מ־ב־ט־י־ח", יוצא מפיו של אומן הפרת הבטחות.

תסריט שני: בעוד שנים ספורות יתייצבו המוני בית ישראל דרוכים למוצא פי השופטים בעניין תיקי נתניהו. אם יורשע, יש סיכוי שהכרעת בית המשפט לא תזכה לגיבוי ציבורי (כפי שהיה למשל במקרה אולמרט). רצף האירועים בשש השנים האחרונות - ההדלפות, יחסי תן־קח בין התקשורת לפרקליטות, זיהום החקירה, האמירות המגומגמות של עדי התביעה וכעת החדירה לפרטיות - יציב סימן שאלה סביב התוקף המוסרי של ההכרעה.

נזכיר: פרופ' רות גביזון העריכה כי "לנתניהו אין סיכוי לקבל משפט צדק". אכן, שופטים אמורים להיות אדישים לשאלת הלגיטימציה הציבורית; אולם זו פועלת כווקטור עוצמתי בעל השלכות דרמטיות. הנה דוגמה: לפני כ־20 שנה פרסם אריה דרעי את הקלטת "אני מאשים", שבה חיבר בקשר סיבתי בין הכרעת השופטים בעניינו (שבעטיה הורשע וישב בכלא) לבין המתח העדתי בישראל. לצערנו, דרעי הצליח, והציבור נפל קורבן למניפולציה (בבחירות 99' זכתה ש"ס ל־17 מנדטים).

כאן המצב שונה, שכן בעוד תומכי ש"ס מתלכדים סביב גרעין השליטה הרבני, המורכב מאישים שעמוק בתרבותם הפוליטית כופרים במוסדות הדמוקרטיה, תומכי נתניהו יותר ממלכתיים ודמוקרטיים. עם זאת, יש להם אינטואיציה בריאה: יותר ויותר הם חושדים שהפלפולים המשפטיים, ההפרדה המוסדית בין הרשויות, הכל בעצם הצגה גדולה. מדוע? כי המרכיבים העיקריים הבוחשים בקדירה - בית המשפט, הפרקליטות והעיתונות - אמנם עצמאיים מוסדית, אבל תרבותית מעורבבים זה בזה מכוח שיטת הדלת המסתובבת: הפרקליט, בכובעו כאזרח מודאג, יושב לקפה עם עיתונאים, או חברים מהמילייה החברתי העוטף את שופטי העליון. סביר שבסופי שבוע הם קוראים את אותו עיתון, ויש מצב שבניהם ובנותיהם לומדים באותה פקולטה באוניברסיטה, ואולי חולקים פעילות משותפת בקליניקה המשפטית־משפחתית.

גיבוי לרעיון ההומוגניות היחסית והמשפחתיות ניתן למצוא בספרה המאלף של נעמי לויצקי "העליונים", ובחיבוריו של המשפטן מני מאוטנר. הדבר המצחיק (ובו בזמן עצוב) הוא שהדבק המחבר בין הפרקליט, השופט והעיתונאי הוא שהכל חרדים לשלומה של הדמוקרטיה הישראלית, בין השאר בגלל נוכחותו של נתניהו בחיינו.

על הרקע הזה, תומכי נתניהו סבורים (ולא בלי צדק) כי לא האתיקה המקצועית עומדת מאחורי עמדות האליטה, אלא הרקע המשותף הסוציולוגי־פוליטי־תרבותי. אגב, על רקע הכרה זו יש סיכוי שנתניהו ילך "עד הסוף", ביודעו כי גם אם יורשע - הפרקליטות תיזכר לדיראון עולם, ובמבחן ההיסטוריה הוא ייצא זכאי.

צא ולמד: לגיטימציה ציבורית - מרכיב הנוצר בתהליך ארוך טווח - היא הסיפור. כאשר מומחי מדיניות ויועצים אסטרטגיים רוקחים להם מהלכים המולבשים על תשתית חלולה של חוסר לגיטימציה ציבורית, בכך לא פתרו את הבעיה, ואלף כבאים לא יצליחו לכבות את הבעירה החברתית. מי שעשויים לחלץ אותנו מהמצב הם מנהיגים ואליטה חברתית אחראית, ובאלה יש מחסור חמור.