במרחק כמה מאות קילומטרים מארצנו הקטנטונת - בבחריין, באיחוד האמירויות, במרוקו - יושבים בימים אלו טובי המומחים והפרופסורים וכותבים בחדווה תוכניות לימוד חדשות לתלמידים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. בהמשך להסכמי אברהם, הם מטמיעים בתוכניות הלימודים השונות ובקוריקולום האוניברסיטאי פרקים שלמים על ההיסטוריה היהודית ועל היהדות. במרוקו הדגש הוא על הקהילה היהודית המקומית, אשר פרחה במשך מאות שנים ולאט־לאט מתאדה.
בינתיים, במדינת ישראל, אין כיום אף מוסד אקדמי המציע תוכנית לימודים שלמה על יהדות האסלאם או על יהדות ספרד. אין מחלקה ללימודי יהדות ספרד והמזרח, או ללימודי יהדות ספרד וארצות האסלאם, בשום אוניברסיטה. תמצאו אינספור קורסים בעלי גישה אנתרופולוגית על "דמותו של המזרחי במדינת ישראל", או כאלה המציעים לימודי ערבית־יהודית. תחום אקדמי מוגדר, מתוקצב, מוכר, הנמצא בצומת לימודי היסטוריה של עם ישראל, מחשבת עם ישראל, ספרות עברית, מקרא, פילוסופיה וכדומה - אין. פשוט אין.
יש להיעדר הזה המון השלכות רוחב. הראשונה שבהן היא שהעם בישראל לא זוכה להכיר את סיפורו השלם שלו עצמו - עם ישראל. הבעיה השנייה היא שכאשר לא לומדים נושא מסוים, ולא מלמדים אותו בהשכלה הגבוהה, ההתעלמות מתגלגלת גם אל בתי הספר היסודיים והתיכוניים.
בואו נעצור רגע ונדמיין תלמיד תיכון ממוצא ספרדי, אשר לא זוכה ללמוד ולו שורה אחת על ההיסטוריה שלו עצמו. שכל דמויות המופת שעליהן הוא נבחן לא דומות לסבא וסבתא שלו. שמכיר את התרבות של המשפחה שלו רק דרך מה שהתקשורת והרשתות משקפות, כלומר, במקרה הטוב, דרך המשקפיים של אוכל מזרחי, חפלות ו"תראו איזה קול יפה יש לתימנים". במקרה הרע, יעבירו לו היטב את המסר שהתרבות שלו עילגת, ושהאנשים שדומים לו לא תרבותיים.
כן, אני מדברת גם אליכם, יוצרי "ארץ נהדרת". מה קורה לנפש של הנער הזה כאשר משטיחים את מי שהוא לפולקלור ותו לא? לכמה תעצומות נפש הוא יזדקק כדי להתעלות מעל למסגור שנכפה עליו, כאשר אין לו שום דרך להכיר את העושר התרבותי שלו וללמוד על המורשת המפוארת שלו ושל משפחתו? ככה מנציחים שד עדתי.
השלכה מעניינת נוספת, יותר עמוקה, היא שתלמידי ישראל וסטודנטים - וזה כמובן מחלחל הלאה - לא מכירים גישה אחרת מול נושאים בוערים כמו דת ומדינה, כלכלה וחברה והקונפליקט הישראלי־ערבי - חוץ מהגישה המערבית, הדוגלת לעיתים קרובות מדי ב"או שחור, או לבן". אילו רק היו חוקרים איך חכמי צפון אפריקה, למשל, התמודדו מול שאלות של חילון, של יחסים עם ערבים, של מתח בין צדק וצדקה! הספרות קיימת, רק צריך לאפשר ללמוד, ללמד ולחקור אותה.
האמת היא שפעם היו קיימים מרכזים אקדמיים לחקר יהדות ארצות האסלאם. הם אף תוקצבו על ידי משרד החינוך ואפשרו צמיחה של מדריכים, מפקחים, משרות, תוכניות, קורסים, חוקרים ומרצים העוסקים בנושא. אך לדאבון הלב, התקצוב יובש בימי שתי שרות חינוך: שולמית אלוני ולימור לבנת (הנה נושא שבו שמאל וימין תמיד הסתדרו...). מאז, המכונים ששרדו נתמכים רק על ידי כסף פרטי, שבאופן טבעי - בא והולך. כך המכון לחקר יהדות המזרח בבר אילן נאלץ להיסגר לפני שנים אחדות כי לא היו תקציבים. כיום, תחזיקו חזק, משרד החינוך מחזיק אדם בשליש משרה, שאמור להקיף את כל הנושא. בדיחה.
אפשר לומר שלא היתה פה יד מכוונת, אפשר להגיב ב"שוב אתם עם ה'אכלו לי שתו לי'". אפשר גם להסתכל למציאות בעיניים ולהודות שיש פה תקלה בקנה מידה היסטורי, שרק התיקון שלה יאפשר לרפא את הקרע שעדיין קיים בין מזרחים לאשכנזים. כי כל עוד השיח לא יהיה בין שווים, הבאים מתרבות שונה אך עשירה באותה מידה, השד העדתי יישאר מחוץ לבקבוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו