בנט, הנחתום שמשבח את עיסתו

לו דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, היה שומע את דברי הקלס העצמיים שנפתלי בנט עטף עצמו בהם בשבוע האחרון בעיתונות, והיה משווה את בנט לפעילותו הפוליטית והמדינית, כל שנותר לו לומר היה: קָטוֹנְתִּי. בן־גוריון היה מוריד את ראשו בהצטנעות ובהכרה בגדולתו של בנט, ואומר כי בשבעת חודשי כהונתו של הלה כראש ממשלה, הוא הגדיר מחדש את הביטוי "השמיים הם הגבול". הקמת מדינת ישראל, המאבק לעצמאות מול מדינות ערב התוקפניות שביקשו לחסל את המדינה היהודית הצעירה, הקמת צה"ל, עידוד עלייה חסרת תקדים בכל קנה מידה עולמי, הקמת מאות מושבים וביסוס המדינה הצעירה - הם כאין וכאפס מול אסופת הישגיו המונומנטליים של בנט כפי שהוא מציגם לציבור.

המחמיא הלאומי, בנט, ששיבח והילל עצמו בכל צורה ואופן, ועיטר עצמו בקילוסי סרק, מאמין באמונה חסרת פשרות כי העם חסר זיכרון. בבסיס הטיעונים שלו הוא אומר "הצלתי את המדינה" - סילקתי את הליכוד ואת נתניהו מהשלטון, ובתוך כך עשיתי סיבוב לאחור והתחלתי לשרת את האג'נדה של השמאל. אלה הכתירו אותו כראש ממשלה והוא הפך את עורו והתנתק מכל ערך ומשמעות שהוא יצק להצהרותיו הקודמת.

אולם כל מי שיש לו זיכרון מסוים שואל את עצמו: האם זה לא אותו נפתלי בנט, שר ביטחון בממשלת נתניהו, שמגדיר כעת את מצב הביטחון שהותיר נתניהו כ"שנות הזנחה וחורבן"? האם זה לא אותו בנט שמודיע כיום כי המצב ביחס לאיראן שהותיר נתניהו גרוע ביותר, ובו בזמן שכח שהוא עצמו היה בקבינט הביטחוני במשך עשור ונשא באחריות להחלטות? האם בנט לא מבין אחריות מינימלית מהי? היכולת לבטל את הזיכרון שלו עצמו הפך לאחת התופעות המרתקות של אדם שמכחיש כל משמעות וזכר לדבריו.

הנקודה החשובה היא כי הציבור לא הולך שולל אחר בוסטר ההתפארות והקלס העצמיים של הנחתום. בנט מצוי בשפל חסר תקדים של פופולריות בציבור, כולל בקרב מצביעי הקואליציה שמעניקים לבנט ציון נמוך. האיש ששקריו הפכו לאחיזה היחידה שלו במציאות, מקבל באחד הסקרים 4% של תמיכה מהציבור. בנימין נתניהו מקבל 31%. למה? כל אחד בישראל מבין מי הוא האיש הנושא את בשורת השקר מול אזרחיו. בנט הפך לאתנחתא של מפלגות השמאל בטרם תהפוכנה למנהלות המדינה בפועל, כשבנט רוקד על חוטי ממשלת יאיר לפיד.

בנט מודע היטב לכך שדלתות הבוחרים הפוטנציאליים עבורו הולכות ונאטמות. אין לו מחנה תומכים. הדין וחשבון לעם בקלפי מציב אותו בפני שתי אופציות: הראשונה היא להגיע שוב לוועדת הבחירות ולאולמות שבהם סופרים את הקולות, ולקושש קולות שיעבירו אותו מסילוק מהפוליטיקה. השנייה היא להפוך לדמות חסרת חשיבות בספסלים האחוריים של מפלגת המנהיג של יאיר לפיד.

מי שמודעת לכך היא "התקלה", כפי שקרויה איילת שקד בפי חבריה בממשלת השמאל. שקד יודעת כי האפשרות שתשוב לשכונות פתח תקווה שבהן מתגוררים דתיים־לאומים לפני הבחירות הבאות, ושוב תתחייב כי לא תצטרף לממשלת שמאל, אינה קיימת עוד. כזכור, בימים שלפני הבחירות האחרונות הביטה שקד לתוך העיניים של הבוחרים בבתי הכנסת, והצהירה כי לא יעלה על הדעת שתצטרף לממשלת שמאל. הסוף ידוע.

העיתונות מלטפת את בנט ומתחנפת לכל מעשיו. מגזען מגלומן ומשיחי הפכו אותו לנושא הבשורה עבורם. אולם מניפולציית מחיקת הזיכרון של הציבור שהפקיר והפנה לו עורף, לא פועלת עוד. משאלת הלב של בנט הפכה לזהה לזו של לפיד: איך וכיצד לפרק את הליכוד? איך להוביל מהלך של ריסוק המפלגה הגדולה בישראל לרסיסים?

בימים אלה בנט ציפה שהמחנה הדתי־לאומי יצטופף סביבו, ואולם הציבור הלאומי - כת עקשנית וקשת עורף שכמוה - מתמיד בסירובו להצטרף לחרפה הזו.