התקשורת מפוצלת – וטוב שכך

אל שרשרת הקונפליקטים החברתיים התווספה כעת שאלת האחריות האישית, והתקשורת מתקשה לגבש הסכמה • מודעות לאופייה המפוצל של התקשורת המודרנית עשויה לסייע לנו בהבנת השאלה ובניסוח התשובה

ערכות אנטיגן

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו, ומצב התקשורת היה פשוט נפלא עד שהגענו. אומרים שפעם העיתונות היתה עניינית, שופרות שמענו רק בראש השנה, תחקירים היו נטולי פניות ועיתונאים רק תיווכו את המציאות לקהלם צמא הידע. עם זאת, הכרת אופייה המחנאי של התקשורת הישראלית עלולה לפגוע ברצון העז להתרפק על ימי ווטרגייט המאושרים. החברה הישראלית חלוקה, מרגע לידתה, בשאלות הנוגעות לזהותה וליעדיה, מאין באה ולאן היא מתעתדת ללכת. כצפוי ממדינה שמי שחזה אותה היה עיתונאי, משמשים אמצעי התקשורת השונים בבואה נאמנה לריבוי הקולות הישראלי. לקבוע שמידע חדשותי היה ונותר עניין של פוזיציה, זה ממש חדשות ישנות - ובכל זאת, כדאי לבדוק, מדי פעם, מה מתחדש בשיח התקשורתי המוכר.

בן־גוריון כבר קבע כי "לא ייתכן קיום מפלגה בלי עיתון". במידה רבה אפשר גם לקבוע כי אין עיתון בלי מפלגה. אמנם אי־אז התקיימה זיקה הדוקה יותר בין מפלגות ממסדיות ועיתוניהן, והקשר בין מפ"ם ל"על המשמר" והמפד"ל ל"הצופה" היה שקוף יותר, אבל גם לאחר סגירתו של "דבר" בשנות ה־90, נותרה התקשורת מפוצלת ונציגיה מניפים דגלים ערכיים שונים.

בשל כך, ובדומה לעיתונות המפלגתית של המאה ה־20, משווקים ערוצי הטלוויזיה והרדיו של תקופתנו תמונת עולם ברורה, ומספקים תחושת השתייכות לצרכניהם הנאמנים. מרבית צופי מהדורת החדשות של ערוץ 12 יודעים מצוין לאן הגיעו וכמוהם גם המקפידים להצביע 14 בשלט. ההבדלים בין הגישות המערכתיות ניכרים לעין ולאוזן, והם משרתים נאמנה את המפלגות השונות שמהן מורכבת היום הציבוריות הישראלית.

מבט אל הנושאים השנויים במחלוקת בתקשורת יחשוף שם, כצפוי, עמדות מנוגדות בשאלות היסוד של חיינו: האם מדינת ישראל צריכה להיות יותר יהודית או יותר אוניברסלית? האם בג"ץ חייב להיות כפוף יותר לכנסת או אולי דווקא להפך? כל גוף שידור וטעמו, כל עיתון ועמדתו. ובכל זאת, כדאי לשים לב אל נושא חדש אשר, באדיבות הקורונה, החל להעסיק אותנו לאחרונה והפוער תהום אידיאולוגית בין המחנות השונים, נציגיהם הפוליטיים ואפיקי התקשורת המשרתים אותם.

כידוע, מסרבת הממשלה הנוכחית באופן עקבי להטיל הגבלות על האזרחים. שוב ושוב קוראים לנו נציגיה לגלות "אחריות אישית", ומעניקים לנו את הבחירה בין זהירות להידבקות. מכיוון שהאחריות עברה אלינו, מסרבת הממשלה לפצות אותנו על הפסדים כלכליים, שכן אלה אינם תוצאה ממדיניותה הישירה. אנחנו חופשיים יותר אך גם פגיעים יותר. הממשלה העבירה אלינו את האחריות לבדיקות הקורונה לילדים, ויחד איתן את האחריות להפיכת בתי הספר למדגרות אומיקרון. אנחנו בוחרים אם לפתוח את החנויות ואם להיכנס אליהן. פעם היינו חלק מרקמה ישראלית אחת חיה. היום כל בית מתקיים כמשק אוטרקי.

אל שרשרת הקונפליקטים המעסיקים אותנו כחברה התווספה כעת שאלת האחריות האישית, והתקשורת, כצפוי, מתקשה לגבש הסכמה גם בסוגיה זו. מודעות לאופייה המפוצל של התקשורת המודרנית עשויה לסייע לנו בהבנת השאלה ובניסוח התשובה. אם נקרא מעבר לכותרת, נוכל לקבל הכרעה ערכית. אם נפעל באופן ערכי - נסייע, אולי, ביצירת החדשות הטובות של מחר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר