פרשת פגסוס: כישלון רוחבי

בתחקיריו של תומר גנון ב"כלכליסט" נחשף שהמשטרה השתמשה בתוכנת הריגול "פגסוס" לחיפוש מידע בטלפונים של אזרחים, כולל פעילי מחאה, ושלושה ראשי ערים, ללא חשד מבוסס, במתכונת "דיג ראיות" - שמא היטו מכרזים. כשלא מצאה, השתילה תוכנה בטלפונים של בני משפחה. ראשי הערים נעצרו, נחקרו, ושוחררו ללא כתבי אישום. בדברים הבאים מוצע ניתוח בטיחותי של פריצת המשטרה, הבלתי חוקית והשיטתית, לטלפונים של אזרחים.

לחיטוט המשטרה בטלפון, אפילו כשאינו בסתר, השפעה עצומה על בעליו ועל אחרים. הטלפון מאגד את העולם האישי, המקצועי, העסקי, המשפחתי והאינטימי. מתחייבים זהירות וצו שיפוטי. גם האזנת סתר היא פוגענית ומצריכה זהירות וצו. המשטרה, במסווה של האזנת סתר, ערכה חיפוש בטלפון - ללא סמכות בחוק.

כשביקשה צווים, הסתירה מהשופטים שמדובר בתוכנת ריגול. לפי עקרון החוקיות, לרשויות המדינה אין סמכות שלא נקבעה בחוק. גושפנקה ממסדית לפרשנות זו נתן בכנסת ראש יחידת הסייבר בפרקליטות, ד"ר חיים ויסמונסקי: "אין סמכות לחדור למכשיר טלפון ולשאוב את הנתונים האגורים בו".

תורת הבטיחות, שמפותחת בתחומים דוגמת תעופה, תחבורה והנדסה, אינה מוכרת במערכת אכיפת החוק. היא מלמדת שבעת תאונה, לעולם לא מדובר ב"תפוח רקוב" אחד שדי בהחלפתו. יש לחקור את המערכת ולמצוא מדוע גורמים אחרים לא מנעו אותה. לא די באיתור החוקרים שהפרו חוק - יש לבחון כיצד קרסה המערכת ואפשרה את רמיסת הזכות לפרטיות והפרת חוק.

ראשית, נדרש בדק בית במשטרה ושירוש ה"נורמה" שלפיה המטרה מקדשת את האמצעים. לא די בהליכים פליליים או משמעתיים נגד השוטרים שפשעו. במשטרה ידעו שחוק האזנת סתר לא מסמיך חיפוש בטלפון - כדברי היועץ המשפטי של המשטרה בכנסת ב־2018. בתחקיר מצוטטים דברי המפכ"ל הקודם, רוני אלשיך, שמעודדים "דיג ראיות" נגד ראשי ערים ("כלכליסט" 23.01.22). המפכ"ל הנוכחי, קובי שבתאי, כתב באיגרת לשוטרים: "משטרת ישראל... תחת התקפה, ונראה שיש מי שמבקש לפגוע ביכולותיה להיאבק בפשיעה החמורה... השימוש שלנו בכלים טכנולוגיים על פי דין יימשך". אלא שהשימוש מנוגד לחוק, והעיתונאי ראוי לשבח ולא לגינוי. האם המסר של המפכ"ל לחוקרים הוא להמשיך בהפרת החוק?

גם בפרקליטות, שמלווה חקירות, נדרשות בדיקה והפקת לקחים. כמו כן, מח"ש המוחלשת לא ממלאת את תפקידה. היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שקיבל דיווחים על האזנות הסתר ולא היה מודע לשימוש בתוכנה, כשל כשאפשר למשטרה ליהנות בדיעבד מפרשנות יצירתית של חוק האזנת סתר, הכוללת תוכנת ריגול. פרשנות כזו יש להותיר לשופטים, בתקווה שלא יאמצוה. אין טעם בוועדת הבדיקה בראשות המשנה ליועץ, שהבקרה על האזנות סתר בתחום טיפולה. די לנו ב"בקרה" זו. הפעם נדרשת ועדת חקירה ממלכתית.

גם הדיווח השנתי לכנסת, שנדרש בחוק, לא הועיל, משום שהמשטרה לא דיווחה על תוכנת ריגול. נראה כי גם השר לביטחון הפנים לא מבין את חומרת הדברים ומציע הרחבה של סמכויות המשטרה. נקווה שהכנסת לא תשגה.

ולבסוף, גם השופטים אשמים. רבים מאשרים האזנות כחותמות גומי, כמומחש בדברי השופט בדימוס עודד מודריק ("כלכליסט" 23.01.22). השופטים מסתפקים בביקורת רפה על הפרות חוק ומקבלים ראיות שהושגו באמצעים פסולים. לאחרונה הכשירו שמונה שופטי ביהמ"ש העליון צווי חיפוש בטלפונים, שניתנו לאחר שהמשטרה חיפשה ללא צווים. המסר גרוע.

כל רשויות אכיפת החוק כשלו בפרשת פגסוס. עדיפה הצעת השופט המנוח חיים כהן: "המלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי שוטרים. שאלתי את עצמי אם על ידי השימוש השיפוטי אשר אנו השופטים עושים בראיות... שהושגו על ידי חוקרים־פושעים, אין אנו עושים עצמנו שותפים לאחר המעשה לפשעיהם".