לעולם לא אשכח את רגעי הדממה המעיקה, השתיקה הזועקת וההלם שאחזו בי בפעם הראשונה שבה התוודעתי למוראות שואת העם היהודי. לעולם לא אשכח את הלילה הראשון אחרי מפגש עם שורדי השואה, מרכין ראשי, האוזניים כרויות לכל מילה והלב בוכה עימם. ולצד כל אלו - הזעם האצור על העיוות ועל העוול הנורא, בהיעדר השיח על השואה בקרב חלקים משמעותיים של אזרחי ישראל הערבים.
יום השואה הבינלאומי הוא מועד ראוי להזכיר את מה שכבר בקרב מעטים המרימים ראשם היה לא יותר מאגדת עם, אלו הצועדים ברחובות ערים עם דגלי הנאצים וקוראים "מוות ליהודים". יום זה הוא תזכורת מצערת ומטרידה למציאות שבה אנו חיים, בשעה שאנטישמים בצורות, בגוונים ובשפות שונות מביעים כמיהה להשלים את "הפתרון הסופי".
לפני עשר שנים הוזמנתי, כמנהל בית ספר וכאיש חינוך, על ידי ידידי רוני דותן - בן לניצולי שואה - להשתתף לראשונה בטקס זיכרון. רוני הצליח להביא לארץ, לעירו נתניה, את הקרון מספר 12-246 ממחנה המוות אושוויץ, שבו הובלו יהודים בדרכם האחרונה. רעייתי וילדיי, שהגיעו איתי לטקס, נכנסו עימי אל קרון המוות, והתחושות הקשות המזעזעות הכו בנו כברק. רוני הסביר, סיפר, שיתף, ומשפחתי ואני סערנו, הלב מיאן להכיל מציאות אכזרית כל כך. יצאנו מהקרון המומים מעוצמת הרגע הבלתי נתפס.
כשעליתי לדבר בטקס דבקה לשוני לחיכי, אל מול פניהם חרושי הקמטים של השורדים, אשר כל קמט מסתיר סיפורי גבורה מופלאים, אובדן, ייסורים ומכאוב שאין לו סוף. הבטחתי כי לעולם לא עוד, וירדתי מהבמה צועד לעברם, אל הגיבורים האמיתיים.
עוד באותו הלילה קיבלתי החלטה חד־משמעית לגבי לימודי השואה בבית הספר בניהולי, תוך הכשרה מקדימה ויסודית של צוותי ההוראה והחינוך בבית הספר. גייסתי את כל כוחותיי לתווך לתלמידים את לימודי השואה, לערוך בכל שנה טקס זיכרון לשואה ולגבורה, להטמיע ערכים יסודיים כמו קדושת החיים, כבוד האדם וחירותו, מהות הערבות ההדדית האנושית, צדק, שוויון, זכויות אדם - כל אדם - וסובלנות. החלטתי לפגוש לאורך השנה כולה שורדים, אנשי עדות, לשמוע, להקשיב, לחבק ולהעביר הלאה את מורשתם.
כבר עשר שנים אני משתתף בטקס המרכזי באנדרטת קרון המוות בנתניה, מקריא שמות נספים. גם השנה אגיע לטקס ביום השואה הבינלאומי. מיתרי קולי ירעדו כשאפגוש את השורדים, ועיניי יתורו אחר השורדים שפגשתי בשנה שעברה והם כבר אינם.
האנטישמיות מרימה ראש בעולם כולו. ההתקפות על יהודים שולשו השנה. מנהיגי העולם חייבים לעצור במדינותיהם את אש השנאה ליהודים, אשר לא כבתה מעולם. כערבי־ישראלי גאה, אני תובע מההנהגה הלאומית ומההנהגה החינוכית להגביר עשרות מונים את לימוד נושא השואה בבתי הספר הערביים, להגביר ביקורים במוזיאונים ובבתי עדות, להפגיש את בני הנוער הערבים־ישראלים עם אודים מוצלים מאש, עם השורדים.
ביום השואה הבינלאומי, אני מרכין ראשי בקומה זקופה אל מול פני השורדים, ומצדיע ביראת כבוד ובהבטחה לדורות - לעולם לא עוד.
הכותב הוא איש חינוך
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו