מאולפנא לנובי גוד: זהות ומורכבות

הלילה תתחלף השנה הלועזית ושנת 2022 תחל. העולם יחגוג, וגם בישראל לא יחסרו מסיבות – הרבה מהן תחת השם סילבסטר, אבל עבור יותר ממיליון איש זו תהיה חגיגה של נובי גוד ("שנה חדשה" ברוסית).

נולדתי בישראל, למדתי באולפנא, והשנה האזרחית החדשה מעולם לא הייתה חלק מהעולם שלי. כי לנו, לעם היהודי, יש את ראש השנה. אני זוכרת שאמי, שעלתה ממולדובה בשנת 1978, ואבי, שעלה מלטביה בשנות החמישים, מאוד הקפידו לשמר את התפיסה הזאת. סיפור ה"נובי גוד" לכאורה מעולם לא היה הסיפור שלי. הזהות שלי תמיד הייתה ישראלית ובבית דיברו איתי רק עברית. גם אחותי ואחי הגדולים שנולדו במולדובה היו ועודם ישראלים לגמרי.

יתרה מזו, בתור ילדה בבית הספר היסודי, אני זוכרת שלאימי "פתאום" נהיה מבטא רוסי. לימים, כמובן, התברר שכאחות אחראית היא הכשירה את האחיות שעלו ארצה, וההדרכה נעשתה ברוסית. לאורך כל שנות נעוריי וגם כיום, החברה הישראלית תמיד תייגה אותי כרוסיה, תיוג שתמיד ברחתי ממנו. רק בגיל מאוחר הבנתי שהתיוג הזה הגיע כי המראה שלי עבור ה"ישראלים" הוא "מראה רוסי".

אבל בעשור האחרון אני מוצאת את עצמי עוסקת יותר ויותר בשאלות של זהות. שאלה שמנקרת בי היא עד כמה בזהות הישראלית המוחלטת שלי נכנסים גם מוטיבים של זהות רוסית? עד כמה השפה הרוסית שלמדתי עם השנים היא חלק מהמקורות שלי ומזהות הוריי, השפה שבה הם מדברים עם קרובי משפחה?

נובי גוד הפך לאירוע שמאפשר לי ולרבים אחרים לגשר על פערי הזהות האישית שלנו. החג מאפשר לקחת את הזהות ה"ישראלית" ואת הזהות ה"רוסית" שלנו או של ההורים שלנו, ולראות איך הן דרות יחד ומצליחות להעשיר זו את משנתה. בנובי גוד אני תמיד מאזינה לסיפורים של אמא איך החג הזה היה החג הלא-קומוניסטי היחיד בברית המועצות. זה היה יום חופש בכל הרפובליקות, שבו המשפחה התכנסה לאכול אוכל מסורתי כמו דג מלוח וסלט אוליבייה. זה היה יום של שמחה בלי דאגות - לא עניין של מה בכך תחת המשטר הסובייטי.

והנה המסורת התחדשה גם אצלנו. בנובי גוד אנחנו מרימים כוסות שמפנייה או יין מבעבע, וצופים בקונצרט חגיגי בערוץ שמשדר מרוסיה: הפקה מרהיבה, שבה אמנים ואורחים יושבים יחד באולם ובכל פעם עולה מישהו אחר להופיע. כשאמא מבקשת ממנה לשבת איתה כדי להרים כוסית לחיים ולצפות בקונצרט רוסי, לא מדובר במשהו "של הגויים" ובטח שלא מדובר ב"סילבסטר". מדובר בחוויה משפחתית אמתית, שבה אני יכולה לחבר את השורשים - את אלה הישראלים שבזכותם אני יכולה לחגוג במדינת ישראל, ואת אלה הרוסיים, שתמיד יהיו המולדת של ההורים. ולא, לנו מעולם לא הייתה יולוצ'קה בבית.

ס נובים גודום!