פרס ישראל לגולדרייך: היועמ"ש וכישלונו

הרוח הגבית להענקת פרס ישראל לגולדרייך מנשבת מהיועמ"ש • פעולות החרמה של מוסדות אקדמיים אינן נחשבות בעיניו "תשתית ראייתית" למניעת פרסים

היועמש מנדלבליט, צילום: גדעון מרקוביץ'

שני פרופסורים מרכזיים במכון ויצמן למדע הביעו אהדה וחתמו על עצומות הקוראות להחרים מוסד אקדמי ישראלי ובכך לגדוע את היצירה, המגוון וחופש הדעות בישראל: פרופ' דוד הראל ופרופ' עודד גולדרייך.

הראל נבחר לאחרונה לנשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המופקדת ממלכתית על ייצוג, עידוד ופיתוח של כלל המוסדות האקדמיים, כולל אוניברסיטת אריאל בשומרון. אלא שאת אותה אוניברסיטה קרא הראל לצמצם ולחסל, בכך שקבע שיש למנוע ממנה מימון אירופי או תמיכה מדעית מחו"ל. מנגד, נשיא המדינה, יצחק הרצוג, מחה על החרמת יהודה ושומרון בידי חברת הגלידות העולמית בן אנד ג'ריס ואמר: "עלינו להתנגד לחרם ולטרור הזה. קמפיין ה־BDS אינו רודף שלום, אלא מבקש לערער את עצם קיומה של מדינת ישראל".

בשעה שהראל נבחר לראשות "האקדמיה", קמו שורה של פרופסורים, מהאגף השמאלי של המפה הפוליטית, ואמרו לו: "טול קורה מבין עיניך". אינך רואה את הסתירה בתפקידך הממלכתי, המייצג את כלל המוסדות האקדמיים בישראל? במתח בין שכחה של עמדותיו המוסריות לבין משרה ממלכתית בכירה עתירת תופינים וכיבודים, העדיף הראל את המשרה.

תומך נלהב נוסף של החרמת אוניברסיטת אריאל וחיסולה הוא, כאמור, פרופ' גולדרייך. ועדה מקצועית בחרה בו לקבלת פרס ישראל בשנה שעברה. כשנחשף שר החינוך דאז יואב גלנט לעצומות, שעליהן חתם גולדרייך בעד החרמת אוניברסיטה ישראלית, החליט שיש לעצור מבעדו את קבלת הפרס. פנייה לבית המשפט הובילה את הנושא לפתחה של שרת החינוך הנוכחית, ד"ר יפעת שאשא ביטון. זו קבעה, בדומה לגלנט, כי מי שקורא להחרים מוסד אקדמי בישראל אינו ראוי לפרס ישראל על הישגים אקדמיים. להפתעתי, הרוח הגבית התומכת בהענקת פרס ישראל לגולדרייך מנשבת מהיועץ המשפטי לממשלה. פעולות עידוד והחרמה של מוסדות אקדמיים בישראל אינן נחשבות בעיניו "תשתית ראייתית הדרושה" למניעת פרסים וכיבודים של לאומיות מתגוננת מול אויביה. כל שיש הוא לעמוד נפעם מול הפתלתלות המשפטית שמכשירה חיסול מוסד אקדמי ישראלי, כחלק מהשיח שעולה בקנה אחד עם פרס המבטא שילוב בין לאומיות להישגיות.

אין ערעור על כך שזכותם של הראל וגולדרייך לאחוז בדעתם, אף שיש אפשרות סבירה שבגרמניה, למשל, היתה זו מוצגת כעמדה אנטישמית כחלק מהמאבק שם נגד ה־BDS. זה עניינם וזהו חלק מהשיח הפוליטי שלנו. אולם להגיע לעמדה של התנשאות חסרת בושה, שבה קוראים הראל וגודלרייך לחיסול מוסד אקדמי ובו בזמן נדרשות הרשויות הממלכתיות להעניק למחסלים מטעם עצמם תפקידים בכירים או פרסים המייצגים את הלאומיות הישראלית? זה שם ללעג ולקלס את כל המאמץ העצום של כלל החברה הישראלית לעצור את התפשטותו ההרסנית של החרם התרבותי, הכלכלי והאקדמי נגדה.

הפרס ניתן על הישגים מדעיים, ולא על פוליטיקה. אבל מי שיצר את הזיקה וערבב את השניים היו הראל וגולדרייך. בהבל פה מתנשא הם החליטו על ביטול של אוניברסיטה לגיטימית, שהיא חלק אינטגרלי מהמערכת האקדמית בישראל. זה לא מהלך פוליטי? זו דעה מקצועית שלהם על מדעי המחשב וההצפנה?

בתמיכתו בהענקת פרס ישראל לגולדרייך, פוגע אביחי מנדלבליט בצורה חריפה ביכולת ההגנה של כל אחד מאיתנו מול ההשתוללות חסרת הרסן של אוסף התנועות הקוראות לבטל את אוניברסיטת אריאל תחילה, לאחר מכן את אוניברסיטת תל אביב ולקינוח את תיכון חדש, הבנוי אף הוא על אדמות כפר ערבי. היכן עובר קו ההגנה של הלאומיות בישראל לשמר את יכולתה לשרוד?

שני נציגי ציבור בכירים, שרי חינוך, קיבלו את החלטתם למנוע את הפגיעה המעשית של גולדרייך, המבקשת למנוע את הקמתה ואת התפתחותה של אוניברסיטה ישראלית. חברו, דוד הראל, פעל להכשרת פעילות ה־BDS בגרמניה אחרי שהתנועה הוצאה אל מחוץ לחוק. כל שנשאר לנו לשאול הוא - מה עוד נדרש לתשתית ראייתית ראויה לאפשר לנו להתגונן מול אויבינו?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר