אם 2020 היתה השנה שבה פרצה הקורונה אל ביתנו וערערה את יסודותיו, הרי ש־2021 הבהירה לנו שאין למחלה שום כוונה להסתלק. כמו אורח לא קרוא שמתנחל על הספות, מסולק מהדלת וחוזר דרך החלון, הפך גם הנגיף בשנה האחרונה למציאות של קבע בחיינו. החיסונים חולפים, שנה עוברת, אבל המגיפה לעולם נשארת - וגלי ההדף שלה משנים מן היסוד את ההרגלים הבסיסיים ביותר שלנו.
אחרי שהוציאה את התפילה מבתי הכנסת והמירה את הלוח הכיתתי בצג המחשב, מעצבת הפנדמיה העולמית גם את האופנים שבהם אנו צורכים תרבות. בחשש־מה ובפנים עטויות מסיכות חזרנו אל אולמות התיאטרון והאירועים המוזיקליים, אך בתי הקולנוע נותרו שוממים, יחסית. הסיבה ברורה: להופעה חיה אין תחליף ביתי, בעוד לצפייה בסרט קולנוע יש ויש. בחודשים שבהם הסתגרנו, הסתדרנו עם נטפליקס והתרגלנו לקבל את מנת הריגוש הקולנועי בפורומים משפחתיים מצומצמים. משניתנה לנו האפשרות לחזור אל הקומפלקסים הציבוריים, לא מיהרנו לשוב.
אולי היה זה החשש מתקיפתו של איזה וירוס תועה, או המאמץ הכרוך ביציאה מן הבית נוכח הפינוק שמאפשרת הצפייה בסלון בטרנינג, אבל הציפייה לקאמבק של הצופים התאדתה מהר יותר מאשר עקבותיה של הסופה כרמל. שוברי קופות פוטנציאליים, כדוגמת "לא זמן למות", לא כיסו את התקציבים שהושקעו בהם. במאים מהוללים כמו סטיבן ספילברג, שם נרדף להצלחות מסחריות, גילו לחרדתם שהקהל מסרב לפקוד את בתי הקולנוע ויעדיף לצפות ב"סיפור הפרברים" בבתים הפרבריים עצמם. העונג שמזמנת צפייה בסרט המוקרן על מסך גדול לא הצדיק את הטרחה והסיכון שבהתקהלות המחודשת.
הסרט עצמו היה למוצר צריכה ביתי, וכיכר השוק התרבותית התרוקנה ממבקריה הקבועים.
ואז הגיע ספיידרמן.
בריחוף אלגנטי מעל לראשי מתחריו, זינק איש העכביש אל בתי הקולנוע, ואחריו הגיעו מיליוני אוהדיו ותפסו בהם כל כיסא מאובק שנותר פנוי. את ההצלחה יוצאת הדופן, בכל קנה מידה, של "ספיידרמן: אין דרך הביתה", אפשר להסביר רק כתוצאה של הרגע שבו הגיח אל המסכים ובזכות החוויה הקולנועית שהוא מזמן לצופיו המרובים, חוויה שכלל אינה נובעת מסגולותיו המפוקפקות של הסרט עצמו. ספק רב אם מדובר בסרט טוב במיוחד, וקשה לאתר בו סצנות וירטואוזיות או מקוריות במיוחד. עם זאת, היעדרן של איכויות אמנותיות לא מונע מהקהל הגודש את האולמות ליהנות מכל רגע.
בלי להתבייש ובלי למצמץ, פונה הסרט בעיקר אל מי שמלווים, כבר יותר מ־20 שנה, את ספיידרמן ויתר חבריו גיבורי העל, ומעניק להם תחושת שותפות קהילתית. הם מזהים את הבדיחות, מוחאים כפיים ברגע הנכון ולוקחים חלק, יחד עם היושבים מימינם ומשמאלם, בהופעה חיה קולנועית.
חוויית ה"ביחד" שמייצר הסרט היא בדיוק הדבר שחסר לנו כל כך אחרי חודשים של בידוד. רק בשבילה אנחנו מוכנים לצאת מהבית ולחפש חניה. שנות ההסתגרות עוררו בנו געגוע עז לרגעים של פולחן משותף. רק רגעי אמנות (ואמונה) כאלה עשויים לגרום לנו לשכוח לרגע את הדרך הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו