המודל הסטליניסטי של השמאל הרדיקלי

טרור. זו הדרך של נתניהו. לא פחות. כך גוללה זהבה גלאון מעל דפי עיתון "הארץ". "טרור סטוכסטי" בהגדרתה המדויקת. ומהן, לדבריה, פעולות הטרור של יו"ר האופוזיציה נתניהו? ובכן, הוא מדבר. מדבר פה, מדבר שם, בניסוח שלה "משתתף בכל פעולת הסתה אפשרית". הוא למעשה לא ירד מהמרפסת ההיא, כפי שצייצה חברתה מימינה, שירלי פינטו.

הוא לא רק נואם נגד נפתלי בנט - "ראש הממשלה שלי במובן העמוק ביותר שאפשר" - הוא גם מסרב להכיר בלגיטימיות שלו, כפי שנהג כלפי יצחק רבין ז"ל. מדי פעם, טוענת גלאון, הוא מפטיר גינוי רפה מול ההמון הנבער, העומד להסתער על גבעת הקפיטול של הכנסת. אבל הוא, בדבריו, אחראי לרצח ההוא ולרצח הבא. מכאן, בלי היסוס, פונה גלאון היישר ליועץ המשפטי, שיטפל מייד בטרוריסט נתניהו.

יו"ר מרצ לשעבר יכולה היתה לחסוך ולהמיר את מאמרה במשפט אחד של סטלין: "אם האופוזיציה מתפרקת מנשקה, הכל טוב ויפה. אם לא, אנחנו צריכים לעזור לה". כמו אצל נתניהו, הנשק של מתנגדי סטלין היה הדיבור. הם ביקרו את המהפכה, הם קבלו ברבים על המדיניות. וכיצד עזר להם סטלין להניח את הנשק הזה? ובכן, הוא עינה אותם, שלח אותם לגולאג ובעיקר הוציאם להורג. גם הוא לא דילג על שלב היועץ המשפטי. אנדריי וישינסקי ניהל ביד רמה משפטי ראווה, שבהם הוכרחו מתנגדי המשטר להתוודות על "פשעיהם" לפני המוות. כמו באינקוויזיציה. תתוודה, תנשק את הצלב ואז כמובן נשרוף אותך.

המאמר הזה של גלאון משקף את התהום האנטי־דמוקרטית שאליה סוחף השמאל הרדיקלי את ישראל. שהרי כשם שמדע יוגדר ככזה רק אם הוא ניתן להפרכה, כפי שטען קרל פופר - כך דמוקרטיה תהיה כזו, רק אם ניתן להעביר בה ביקורת. דמוקרטיה ללא יחסי קואליציה־אופוזיציה אינה דמוקרטיה. בתהום הזו עולים על הדעת גם חוקים כמו זה של סער, או מסמך הנחיות היועמ"ש, שמעבירים אותנו מדמוקרטיה לאוטוקרטיה.

נתניהו עמד על המרפסת ההיא, כמו גדולי הדמוקרטים שביקרו את השלטון בפומבי, ללא מורא. הוא לא הסכים לעמוד מנגד כש־1,500 בני עמו נטבחו ברחובות, הוא גם לא הסכים לקרוא להם קורבנות השלום. הוא ראה בהם, ובצדק, קורבנות המדיניות של רבין. לולא נרצח, היה רבין מובס בפער עצום, כפי שלימדו אז הסקרים, כיוון שרוב עצום בעם ראה בהסכמי אוסלו את חורבנה של ירושלים. אבל העם לא מעניין את גלאון. גם במאמרה היא לא פונה לעם, אלא ליועץ המשפטי. זה שהודיע בעבר שהוא שוקל להוציא את נתניהו ל"נבצרות מהותית", עוד מושג שאול מאורוול 1984.

היום, כמו אז, נתניהו מכיר בחוקיות הממשלה, אבל נמנע מלנרמל את המעשה הפוליטי האנטי־דמוקרטי שכונן אותה. וכי מה יותר דמוקרטי מהתנגדות לממשלה שהוקמה תוך הונאה וגניבת דעת של בוחריה? מדה־לגיטימציה מוסרית לראש ממשלה עם אפס תמיכה ציבורית? אבל דמוקרטיה קלאסית זה לבבונים. גלאון דורשת, כמו בכל "דמוקרטיה עממית", שנתניהו ישתוק וישתחווה לקיסר.

נבואות ההסתערות על גבעת הקפיטול שהתבדו, כמו העובדות הידועות שנתניהו היסה באינספור הזדמנויות את קריאות הבוגד כלפי רבין - לא מניאות את גלאון מלהפוך במכוון את כל מתנגדי המשטר לרוצחים פוטנציאליים, לשם מטרה אחת - השתקה של הביקורת.

השיטה אינה חדשה, היא חלק אינטגרלי מאימוץ המודל הסטליניסטי. בכל זאת מותר להיות מופתעים מחדש מעזות המצח. זה בוודאי קרה לכם, הקוראים, כששמעתם לאחרונה את מפקד המשטרה הבכיר חושף כי היו אלו דווקא החברים של גלאון מבלפור - נושאי הדגלים השחורים, הגיליוטינות וחבלי התלייה - שכוחות מודיעין משטרתי מנעו מהם לפרוץ לבית ראש הממשלה, אף שהם תכננו זאת בקפידה. כמובן, כדי להציל את הדמוקרטיה.