רבים נחשפו השבוע לעימות רב־תוכן שהתקיים באולפן ערוץ 12 בין חה"כ גלית דיסטל־אטבריאן לבין העיתונאי אריה גולן, עימות שבשיאו האשימה גלית את גולן בחוסר כבוד כלפיה וכלפי העמדות שהיא מייצגת, ואף כינתה אותו "גזען". קדמה לעימות גם התבטאות של העיתונאית דנה ויס, שקוממה רבים בדבר תופעת ה"ביביזם" שתיזכר כפגיעה בממלכתיות, ועוד טענות מן הסוג הזה.
למותר לציין כי אני מסכים עם כל מילה שהשמיעה חברת הכנסת שאני מוקיר, ומעריך ומזועזע מדבריהם של גולן ושל ויס, אבל לדעתי העימות הזה וההתבטאות הזו אינם הדברים החשובים. דעתה של ויס ידועה, והיא מביעה אותה לעיתים קרובות. זכותה לחשוב מה שהיא רוצה, ובלבד שיישמעו בטלוויזיה גם דעות אחרות. גם גולן יכול לחשוב כפי שהוא רוצה. לטעמי, שניהם כלל אינם מבינים את טענותיה של גלית, אף שאין מנומקת ורהוטה ממנה בעולם.
מה שחשוב מבחינתי הוא חלק אחר של אותו שידור, שבמהלכו ניהלה גלית ויכוח עם אורחת אחרת שישבה באולפן, השרה לשעבר לימור לבנת, שבמשך שנים היתה מראשי הליכוד, וכבר כמה שנים היא טורחת להתנער מהליכוד ולתקוף את נתניהו במלוא הגרון. לבנת, להבדיל מבני הפלוגתא האחרים, מבינה היטב את הטענות שהשמיעה גלית.
את לימור לבנת אני מכיר ומוקיר שנים ארוכות. עבדתי מעט במשרד החינוך בסמוך ללשכת השרה כשהיא כיהנה כשרה. מאחורינו גם שיחות ומפגשים. במשך שנים היתה עבורי דמותה של השרה לבנת הביטוי העז ביותר לאופן הפגום והפסול שבו מנהל מחנה השמאל - אז האופוזיציה - את מאבקו בליכוד. לימור לבנת, אישה חכמה ואינטליגנטית, חדה וחריפה, ממלכתית ומלאת הדר, הוצגה בעקביות כתגרנית מתלהמת. היחס התקשורתי אליה היה תמיד פוגעני ומשפיל, כשמה שהובלט היה תמיד קולניותה והאמביציה הפוליטית שלה. כל התייחסות אליה היתה אך ורק כחלק מתרבות, מחבורה, מקליקה. הודבקו לה כינויים ונעשו עליה חיקויים. זה צרם אז, וזה ממשיך לצרום עד היום. העוול שנעשה ללימור לבנת ולמנהיגי ימין נוספים (בראשם בגין, כמובן) נצרב בתודעתם של מיליונים. הוא נמצא שם, בבטן של עם רב. הוא עוד יותר נוכח בליבם ובתודעתם של אנשים חצי־פוליטיים כמוני, שמכירים את הזירה מקרוב.
ואם יש משהו שבאמת יכול לקומם ולייאש הוא לראות את לימור לבנת, כמו את פורשי הליכוד האחרים, נותנת דרור לשנאתה את נתניהו (שאני בכלל לא נכנס לשאלה אם היא מוצדקת או לא. כנראה לא), ופועלת לא רק נגד האמונות והדעות שלה, אלא נגד האינסטינקטים הכי בסיסיים שלה. אם יש מישהי בעולם שאמורה להבין גם את תחושותיה וגם את ניתוחיה הפוליטיים של גלית דיסטל־אטבריאן - אשת רוח מבריקה שהופכת בפיהם המכוער של יריביה העלובים למעריצה נבערת ולאחת מן ההמון - הרי זו לימור לבנת. מי כמוה מכירה את מנגנוני המחיקה וההדרה; מי כמוה חוותה אותם על בשרה. העובדה שהצופה מוצא את עצמו חוזה בפולמוס בין שתי הנשים האלה, ולא בברית עזה המתקיימת ביניהן, היא סיבה לכאב גדול ולאכזבה גדולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו