באחד מערוצי החדשות התראיין לאחרונה מורה, המסרב להתחסן ולהיבדק, והגיב כך לרעיון להשית עליו ועל מקביליו במערכת החינוך סנקציות כגון שלילת שכר: "זה לא יעבור בג"ץ... כל עוד ישראל מגדירה את עצמה כמדינה דמוקרטית זה לא יכול לקרות... יש לי זכויות".
ביטויים כמו "זה לא יעבור בג"ץ" או "יש לי זכויות" מייצגים תפיסה רווחת למדי לגבי מהותה של הדמוקרטיה בישראל. במשך עשרות שנים הורגל הציבור לשמוע מפי משפטניו ופרשניו הבכירים שדמוקרטיה אינה מתמצה רק להסכמה פוליטית המבוססת על מנגנון מוסדר של הכרעה ציבורית, אלא שדמוקרטיה היא גם - ואולי לפני הכול - מילה נרדפת לזכויות אדם. פרופ' אהרן ברק, שבמידה רבה אחראי לדומיננטיות של תפיסה זו בישראל, סבר כי זכויות אדם הן המרכיב העיקרי בדמוקרטיה והן עליונות לחוקים שיוצרים המחוקקים. לתפיסה זו הוא קרא: "דמוקרטיה מהותית".
הבעיה עם התפיסה האסתטית הזו של דמוקרטיה, במילותיו של הסטנדאפיסט ג'ורג' קרלין, היא ש"זכויות אדם הן כמו הבוגי-מן, הן קיימות בדמיון שלנו". יש לנו ויכוח עמוק בחברה לגבי מה הן זכויות, וכיצד ניתן לפגוע ולאזן ביניהן. למרות זאת, הציבור הליברלי קיבל בזרועות פתוחות את התפיסה של ברק ש"אין דמוקרטיה בלי זכויות אדם". הסיבה עשויה לנבוע מכך שבמהלך השנים, הייתה הסכמה בין חלקים בציבור הליברלי לבין בית המשפט בנוגע לאופן הפרשנות של החוק ואיזון הזכויות. לכן הם קיבלו בשמחה את ההגדרה המחודשת של פרופ' ברק לדמוקרטיה: כשהגוף שממונה על אכיפת הזכויות מאמין באותה תצורה של מימוש הזכויות כמוני, אין לי סיבה טובה לפקפק בשימוש במונח "זכויות".
משבר הקורונה מספק לנו בימים אלה מחשות יומיומיות לעובדה כי זכויות אינן מצויות בקונצנזוס אוניברסלי שכל שופט יכול לאתר ולאזן ביניהן אם רק יפעל בהיגיון, אלא שהן בסופו של דבר תוצר של ההסכמות החברתיות המשתנות. הגבלות הקורונה וסנקציות נגד סרבני החיסונים הן ביטוי למה שהסכמנו עליו, כציבור, כי הוא נכון, ראוי ומידתי, אך ברור לנו שקבוצות שונות באוכלוסייה עשויות לראות בחלק מהצעדים שננקטו סתירה או אף הפרה של זכויות אדם בסיסיות. התשובה לשאלה כיצד יש לאזן בין הזכויות, עשויה להשתנות ב-180 מעלות. פשוט תלוי את מי שואלים – ואת זה הציבור מתחיל להבין.
אולי מבלי להתכוון לכך, אותו מורה שטוען שהפגיעה בזכויותיו מבשרת על קץ הדמוקרטיה, עלה על נקודה מעניינת. הקורונה אכן עשויה להביא לקץ הדומיננטיות של תפיסת "הדמוקרטיה המהותית" של פרופ' ברק (דווקא הדמוקרטיה "הרגילה", זו שמקבלים בה החלטות כקולקטיב, חיה ובועטת מתמיד). הציבור הליברלי בישראל רואה בסביבתו הקרובה החלטות כמו סגירת נתב"ג, מעקבים וסגרים, והאסימון מתחיל ליפול. הוא רואה איך קבוצות באוכלוסייה חוות פעולות אלו כפגיעה בלתי מידתית בעליל, והוא מתחיל להבין ששיח הזכויות האמורפי אינו מה שמגדיר מדינה כדמוקרטית, אלא ההיפך.
דמוקרטיה היא התהליך שבו אנחנו כחברה מגדירים, בחוקים ובתקנות, מה הן בפועל הזכויות וכמה אפשר לפגוע בהן ולהגשים אותן. זכויות אינן מגדירות דמוקרטיה, אלא דמוקרטיה היא זו שמגדירה את הזכויות. במידה והציבור לא מרוצה מהגדרת הזכויות של המחוקקים, הוא יאותת להם על כך (כפי שקרה עם הסגרים או סגירת נתב"ג), ואם יסרבו להקשיב, הוא יבהיר להם זאת בקלפי. וזאת תהיה, אגב, זכותו המלאה.
עדכון התו הירוק והדיון על עיתוי ודרכי אכיפתו, עשויים להעצים את המחלוקות בתוך הציבור בישראל באשר לשאלה מהו האיזון הראוי בזכויות וכיצד אפשר לפגוע בהן. ככל שהמחלוקת בציבור גדלה, במקביל נשחקת התפיסה הבעייתית שרואה ב"הגשמת זכויות אדם" תנאי לקיומה של דמוקרטיה.
