במשך שנים, כשטענו כלפי החרדים על האפליה בין המתגייסים ללומדי התורה, הם נופפו בכך שהם "ממיתים עצמם באוהלה של תורה", כלומר מוסרים את נפשם ומשקיעים את כל כוחם בלימוד תורה. אם הפטור המלא הלכה למעשה מגיוס, שעליו החליטה הממשלה, אכן ייצא לפועל - אפילו התירוץ הזה לא יוכל לשמש את החרדים. הוא יחשוף את מה שכולם מבינים ולא אומרים. חוסר הנכונות להתגייס, תוך נכונות להטיל על האחרים את הסיכון למות על הגנתם, כבר מזמן לא קשור ללימוד התורה - אלא למה שהם תופסים כאיום על אורח החיים החרדי כולו.
ראשיתו של הפטור של חרדים משירות צבאי עם קום המדינה. לאחר ששוכנע שהפטור חיוני להצלת עולם התורה שכמעט נכחד בשואה, הסכין עימו בן־גוריון. ה"עסקה" הערכית סביב הפטור עם החרדים היתה ברורה. החרדים, שמספר מקבלי הפטורים מתוכם עמד אז על 400, יקדישו את ימיהם ולילותיהם ללימוד תורה, ועל כן לא יגויסו לצבא, וכלשונו של בן־גוריון "הפטור חל אך ורק על בחורי ישיבה העוסקים בלימוד תורה... וכל עוד הם לומדים תורה".
גם כשהפטור התרחב והמספרים גדלו, אופייה של ה"עסקה הערכית" הזו, שאפשר לערער גם על תקפותה, היה ברור. החרדים לומדים והוגים יומם וליל בתורה שבעיניהם "מגינה ומצילה" את עם ישראל. בכך, ובתמורה, אם תרצו, הם מצדיקים את ההסתמכות על דמם של האחרים שמוקז בהגנה על המדינה ועל לומדי התורה. הטיעון הערכי הזה, שעלה באינספור דיונים ציבוריים ומשפטיים, היה בסיס ההצדקה של החרדים להמשך חוסר השוויון הבוטה ואי־הנשיאה בנטל שנוצרו בחברה הישראלית - אל מול הציבור הרחב, אל מול בג"ץ, אבל גם אל מול עצמם. ביטוי לעמדה הזו יש בסיפור על הרב כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' בבני ברק ומהבולטים שבמנהיגים החרדים, שהתרה בתלמידיו במהלך מלחמת ששת הימים שמי שמתבטל מתורתו, חייב להתגייס לצבא.
אלא שאל מול החלטת הממשלה להוריד את גיל הפטור ל־21 - ובכך למעשה לפטור את החרדים מהשירות באופן גורף - הטיעון הזה כבר לא תקף. נראה שאת מובילי הפטור, הדיון הערכי הזה כבר פחות מעניין. החרדים נלחמים בגיוס מלחמת חורמה בלי שום קשר ללימוד התורה שלהם. למשרד הביטחון כנראה נמאס מהעיסוק ביעדי גיוס חרדים והוא נואש מכך, ואת האוצר מעניינת האפשרות של השתלבות החרדים בשוק העבודה. לא פחות מתמיה הוא קול הדממה הדקה מצד הפוליטיקאים, שעד לפני חודשיים גיוס חרדים היה הדגל הפוליטי שלהם - וכעת קיפלו אותו תוך התגאות ב"הישג היסטורי".
המשוואה הערכית החדשה שהפטור הזה יוצר מעוותת. מצד אחד נכונותם וחובתם של רוב היהודים להתגייס לשירות צבאי, לתרום את מיטב שנותיהם לצבא (בשירות שהוארך שוב) ובמקרה הצורך גם להיפצע ולמות. מהצד השני החרדים, שהטיעון היחיד שלהם להשתמטות משירות בצבא הוא חוסר רצונם לסכן, ולו במשהו, את אורח החיים החרדי ואת זהותם. אל מול נכונותם של אחרים למות למענם, הם לא מוכנים אפילו לעזוב גבולות עירם ולהיות שותפים לנטל החיים במדינת ישראל.
גם הטיעון הערכי של מצדדי הפטור בעייתי. מה לעשות, הם אומרים, אם לא נצליח להגיע לשוויון ולגייס חרדים, לפחות שיעבדו וכך אולי נציל את הכלכלה. ספק גדול אם התוצאה הזו תושג. אבל בדרך לשם, תוצאה אחרת ורעה תהיה: פגיעה קשה בשוויון ובאפשרות לקיים את צה"ל ולשמור על חוסנו החברתי.
הפטור משירות צבאי ללומדי התורה מדין "תורתם אומנותם" בהיקפים הקיימים בעייתי, אבל לפחות יש לו, במדינה יהודית, איזושהי הצדקה ערכית. הבסיס החדש של הפטור, "חרדיותם אומנותם", הוא פשיטת רגל ערכית. גם לחרדים שיש להם איזשהו רגש ויושר מוסרי, אסור לקבלו.
