מעולם בהיסטוריה של מדינת היהודים לא שלט המיעוט הערבי בגורלו של הרוב היהודי כמו היום. הרוב, שעליו נשענת ממשלת מיעוט חסרת חוט מקשר, ניתן רק בזכות מפלגה ערבית אחת - הרשימה הערבית המאוחדת - וכשחבריה עושים שרירים או מביעים חוסר שביעות רצון או שהממשלה מעלה את התזרים, או שהיא פונה לאחותה התאומה, הרשימה המשותפת.
הוכחות לתלות המוחלטת של ממשלת השינוי במיעוט הערבי אפשר היה לראות בתגובה הנרפית לירי של חיזבאללה ולהיעדר התגובה מול שיגור הבלונים של חמאס. בשם ההישרדות הפוליטית של הממשלה, מדינת ישראל למעשה מוותרת על הזכות להגן על עצמה בעצמה.
וכאילו בתמונת-ראי למצב הפוליטי הנפלא של המגזר הערבי, אחרי מסע הכשרה קצר רואי להחריד של הליכוד ושותפות אמיצה וקולוסאלית של המפלגות הציוניות ימינה, יש עתיד ותקווה חדשה - הציבור הערבי בוחר לשרוף את המועדון.
בזמן שצה"ל פעל להגן על אזרחי ישראל כחלק ממבצע "שומר החומות", חלק מערביי ישראל החליטו שהם מתייצבים לצד חמאס. בעכו, לוד, יפו, רמלה וירושלים הם יצאו לתקוף. לא היו אלו מחאות בלתי אלימות. להפך. כלי רכב, בתים ובתי תפילה הוצתו. המכנה המשותף לכול אלו הוא זהות הבעלים: כולם היו יהודים.
בבתי החולים בירושלים עדיין מופיעות כרזות אופטימיות מהתקופה הלא רחוקה כל כך, המבטיחות שאחרי המבצע נחזור לחיים של אחווה ודו-קיום. ענן העשן העצום שהיתמר השבוע מעל לירושלים הראה שמתחת למיצג ההרמוניה יש לבה מתפרצת של שנאה תהומית.
גורם במשטרה, שהיה מעורב בחקירות המהומות בלוד, סיפר לי על תחושותיו בעקבות מה שראה. הוא העלה בפניי את שאלת ההגדרה העצמית של אותו מיעוט, שזוכה לשוויון הזדמנויות מלא, לתקצוב מיוחד ולראשונה מזה שנים גם לכיסא סביב שולחן הממשלה. פעם שאלנו את עצמנו אם ערביי ישראל הם פלשתינים או לא. זה נגמר, הוא פסק בנחרצות. היום כולם פלשתינים. השאלה היחידה שרלוונטית, הוא פסק, אם הם ישאירו לנו מצופים כשיזרקו אותנו לים או לא.
מי שהצדיקו את דבריו מסמרי השיער היו נציגיו הפוליטיים של המגזר. בתחילת השבוע וליד טאהא אימץ את הביטוי שטבע אחמד טיבי בראיון לרדיו מכאן לעיתונאי נאדר אבו תאמר ואמר כי "רע"מ היא מפלגה פלשתינית ישראלית".
בספרו הקנוני "מקום תחת השמש" מתאר נתניהו את היחסים בין ערבים ליהודים באזור הגליל. "עם הזמן אף נוצר דו-קיום שליו למדי בינם לבין אזרחיה היהודיים של המדינה", הוא כותב ומזהיר כי "זה יוסיף להתקיים כל עוד לא יוטל עתידה של מדינת ישראל בספק".
התיאור הפסטורלי על דו-קיום ויחסים שלווים בין יהודים וערבים אולי היה רלוונטי לאמצע שנות ה-90', אך המצב בגליל ובשאר הארץ חמור. רק בתחילת החודש הוצתו עסקים של יהודים בחצור הגלילית, תחת איומים ודרישה להיענות ללחצי הפרוטקשן. זה קורה בכל הארץ, כשארגוני הפשיעה מגיעים מאותו מגזר.
היעדר אכיפה מול אותם ארגונים יוצר אפקט דומה לתגובה הנרפית מול ארגוני הטרור: ערעור על קיומה של מדינת ישראל. דווקא כשהדו-קיום מלבלב סביב שולחן הממשלה, מעמדה של המדינה מול המגזר הערבי הולך ומתערער. כל עוד הממשלה תמשיך להיות תלויה במגזר הערבי, סימן שאלה יוסיף לרחף מעל לעתיד הציונות. אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש דווקא על הדו-קיום?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו