מדריך בג"ץ להענקת פרס ישראל

בשבוע שעבר ביטל בג"ץ את החלטת שר החינוך לשעבר, יואב גלנט, שלא לאשר את הענקת פרס ישראל בתחום המתמטיקה לפרופ' גולדרייך, כיוון שהוא חתם על עצומה הקוראת לחרם אקדמי על אוניברסיטת אריאל. השופטים קבעו שהשר נתן משקל רב מדי לשיקולים ערכיים, מכאן ש"לא שקל את השיקולים המתאימים", ולכן החלטתו מבוטלת ועוברת לשרת החינוך הנוכחית, שתקבל החלטה חדשה בהתאם להוראת השופטים.

למרבה האירוניה, הפעם הראשונה שבה בג"ץ בחר להתערב בשיקול הדעת של שר החינוך בשאלה אם לאשר את הענקת הפרס, היתה דווקא כאשר השר לא הביא בחשבון שיקולים ערכיים שלפי בית המשפט היה עליו לשקול. המקרה התרחש בשנת 1997, כאשר שר החינוך החליט להעניק את פרס ישראל בתחום העיתונות לעיתונאי שמואל שניצר.

שלוש שנים קודם לכן, שניצר פרסם מאמר שבו התבטא בצורה שנויה במחלוקת בנוגע לעליית בני הפלאשמורה, תוך שהוא מסרב לחזור בו מדבריו. ביהמ"ש קבע שאכן תקנון הפרס קובע שהשר לא יכול להחליט לבדו למי להעניק את הפרס, אך אם הוא סבור שיש בעיה בהחלטת הוועדה, "נתונה לו הסמכות בתקנון שלא לקבל את ההמלצה, או להחזירה לדיון חוזר בוועדת השופטים בהתבסס על נימוקים שיהיה עליו לציינם". ביהמ"ש קבע שהשר לא הביא בחשבון את התבטאויותיו של שניצר בשעה שהחליט לאשר את המלצת הוועדה, ומכאן שלא שקל את כלל השיקולים המתאימים, ולכן החלטתו בטלה.

במקרה שלנו, ביהמ"ש החליט להתערב בהחלטת השר בדיוק מהטעמים ההפוכים. העובדה שהשר כן הביא בחשבון את ההתבטאויות של המועמד היא זו שהופכת את שיקוליו ל"לא מתאימים". אם כך, איזה שר חינוך פעל כשורה? זה ששקל שיקולים ערכיים בשנת 2021, או זה שהתעלם מהם בשנת 1997? איזה בית משפט צודק? זה שקבע שהשר צריך לתת מקום לשיקולים ערכיים, או זה שאסר זאת עליו?

הסתירה שבין עניין שניצר לעניין גולדרייך חושפת את תפיסת היסוד של השופטים, שבסופו של דבר הם הגוף המכריע בשאלה איך מחליטים מי יקבל (או לא יקבל) את פרס ישראל. בעיני מי שיושב בכס השיפוט, הדרך הנכונה והטובה תמיד נמצאת ממש מעבר לפינה. הפיתוי להיכנס לנעלי השר ולקבוע אילו שיקולים יש לשקול הוא גדול. נדרש רק הינף קולמוס, והנה - התקבלה החלטה טובה יותר!

אך הטוב והנכון לא נמצא מעבר לפינה. למעשה, הוא מפוזר ומבולגן במקומות רבים. השאלה אם ניתן להפריד בין מעשיו הפסולים של אדם לבין פעולותיו שמעוררות הערכה היא שאלה מורכבת. הנקודה המדויקת שבה הפרדה כזאת כבר אינה מתקבלת על הדעת משתנה מאדם לאדם, לפי תפיסתו האישית. הניסיון של בית המשפט להכריע אילו שיקולים ערכיים הם "מן העניין" ואילו לא, מוביל למעשה לביטול של דרכים רבות וראויות שבהן השר היה יכול לבחור ללכת. מה שבטוח זה שההחלטה לא להעניק פרס ישראל על פעילות אקדמית למי שקורא להחרים מוסד אקדמי ישראלי, זו לכל הפחות עמדה לגיטימית שנמצאת בתוך מרחב הסמכות של השר.