בתור ילד שגדל בחינוך הממלכתי ברמת השרון, כמעט שלא הייתי מודע לקיומו של תשעה באב או לחורבן הבית. תשעה באב בחופש הגדול. והתודעה הקולקטיבית שבתוכה גדלתי לא העניקה ליום שום חשיבות.
כאשר יצא לאקרנים סרטו של הבמאי גידי דר, "אגדת חורבן", הלכתי ברגשות מעורבים. אבל הסרט מטלטל, עשוי כהלכה ומעורר מחשבות נוקבות. מהלך הסרט מסביר בבהירות את שרשרת האירועים שהובילו לאסון היהודי הכבד ביותר עד לשואה, ומוצג כמותחן פוליטי היסטורי שמתרחש באותה תקופה קריטית. הסרט זורק את הצופים אלפיים שנה לאחור, אבל המאורעות כל כך דומים. האם באמת לא השתנינו? לא למדנו את הלקח? לא יכולתי שלא להרהר בשאלה אם גם עתה אנחנו בפתח של מלחמת אחים. האם ההיסטוריה בדרך לחזור על עצמה?
המסורת היהודית רואה באלוהים שותף להיסטוריה. ההיסטוריה היא לא סתם התרחשות אדישה. אנחנו נמדדים לפי המעשים שלנו. בכרוניקה העברית לא יצאנו לגלות בית ראשון בגלל נבוכדנצר, אלא בגללנו, משום שחטאנו בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. גם בחורבן בית שני לא אשמים טיטוס והרומאים, אלא אנחנו אשמים בשנאת חינם. אנחנו מכים על החזה פשוטו כמשמעו ואומרים חטאנו, עווינו, פשענו.
מה החטא של הדור שלנו? האם איננו חוטאים בעבודה זרה, בגילוי עריות, בשפיכות דמים ובשנאת חינם גם יחד? במבט שטחי על הפוליטיקה שלנו, המצב אכן בעייתי. אבל במבט מעמיק, הפער בין מה שמשתקף בתקשורת לבין המציאות - עצום. אפשר לספר לנו מהבוקר עד הערב על מתח בין אשכנזים למזרחים, אבל השיחה על המתח הזה מתרחשת בחופות של דור שני לזוגות מעורבים.
אפשר להטיל אלומת אור על קבוצות חרדיות או חילוניות קיצוניות, אבל רוב עצום של החרדים והחילונים רואים את עצמם בני עם אחד. יהודים מהציונות הדתית ומהציונות החילונית כאחד מנהלים דיאלוג משמעותי עם המסורת שלהם ומו צאים בעלי ברית רעיוניים, הדיכוטומיות מתערערות, והזהות הלאומית הולכת ונבנית.
אין פירושו של דבר שאין קשיים, שאין קבוצות דוגמטיות, שאין רעיונות שמאיימים על הקולקטיב; אבל במבט היסטורי, כור ההיתוך הבן גוריוני ממשיך לפעול, והניסיון של הנשיא לשעבר ריבלין לתאר את ישראל כמדינת שבטים שגוי. מודל השקשוקה מאפיין אותנו יותר: יש לנו מכנה משותף רחב, ועדיין כל אחד מצליח לשמור על מרכיב זהותי ייחודי. ככה טעים יותר.
לא רק שלא נילחם זה נגד זה - הצבא שלנו מורכב מימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים שמוכנים לסכן את החיים כדי להציל את החבר שלהם לפלוגה. אנו יכולים להתווכח בצורה נוקבת, אבל המסר של מנחם בגין אחרי הטבעת אלטלנה הוטמע בנו היטב: "וזו תשובתנו: היו שקטים, יהודים נאמנים; לא תהיה בארץ זו מלחמת יהודים ביהודים".
האיום במלחמת אחים לא רלוונטי בדורנו. כישלוננו וניצחון אויבינו יבואו רק אם מנהיגינו הפוליטיים יעדיפו את הכיתתיות, את הפלגנות הפנימית ואת שיתוף הפעולה הפוליטי עם אויבינו, על פני בחירות פוליטיות אחראיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו