כשהשכונה מריחה את החולשה

ישראל נהנתה בעשור וחצי האחרונים מיציבות ביטחונית חסרת תקדים, שאפשרה גם שגשוג כלכלי, אנרגטי וטכנולוגי, אשר הפך אותה במידה רבה למעצמה בקנה מידה עולמי. עתה מתרבים הסימנים המעידים על תהליך השתנות המציאות הזו, ומופע הרקטות האחרון מרצועת עזה הוא אחד מהם. 

אין המדובר באירוע ירי בודד שניתן להגדיר כטעות שיגור מקרית, והוא בוודאי אינו תוצאה של תקלה בעקבות סערת ברקים חולפת. זהו מהלך מחושב של גורמי ההתנגדות ברצועה, המתנהל לכאורה במציאות חסרת היגיון שבמסגרתה מתקיימת ברצועה "הודנה" בלתי־מוכרזת בין ישראל לבין חמאס, בתנאים המאפשרים זרימה של כסף קטארי. מימון זה מקנה לחמאס יכולת לממש ללא קושי, חרף משבר הקורונה, את אחריותו השלטונית ברצועה. 

אולם עתה מתברר עד כמה רלוונטי המשל הקלאסי, שסופר בזמנו לתלמידי המזה"ת באקדמיה הישראלית, על הצב שמעביר על גבו עקרב מגדה אחת של נחל אל האחרת. העקרב עוקץ את הצב, אף שהוא יודע שיטבע בעצמו, כי זהו טבעו. חמאס, כמו גם יתר גורמי ההתנגדות במזה"ת, חשים בהשתנות תנאי המערכת, ובעיקר מזהים סוג של חולשה הגורמת להם להשיל מחדש את הרסנים שהוטלו בשנים האחרונות על פעילותם, ולנהוג כעקרבי השכונה. 

מטח הרקטות מהרצועה מצטרף לתופעות נוספות שאנחנו רואים בשבועות האחרונים. כזו היא האינתיפאדה הלא מוכרזת בירושלים, שקיבלה את הכינוי החביב "אינתיפאדת הטיקטוק". גם החלטת הרשות הפלשתינית לבחור במהלך של בחירות כלליות (במאי הקרוב) סימנה הרבה לפני כן את הכיוון הלעומתי המתפתח ביחס לישראל, אף שעל פניו אין שום היגיון פוליטי־חברתי שיכול להצדיק את המהלך ה"דמוקרטי" הזה. 

בשכונה הקשה של המזה"ת מריחים גורמי ההתנגדות את סימני הדם במים ומזהים את חוסר היציבות הפוליטית בישראל, כמו גם את הסתלקותו האפשרית של הגורם המרכזי אשר עיצב את הסדר האסטרטגי הקודם - כביטוי לחולשה. מנקודת ראותם, זו הזדמנות לניסוי כלים. חמאס, צעירי ירושלים והשכנים מרמאללה אינם היחידים הקוראים את האותות. המסר נקלט גם אצל "חסידי אומות העולם" מטהרן, הנמצאים במסלול בטוח לקראת הפיכתם למדינת סף גרעינית ברשות ובסמכות הממשל האמריקני והקהילה האירופית.

את הזיקה בין הליברליזם הפרוגרסיבי מבית היוצר של הדמוקרטים בוושינגטון ובבירות אירופה לבין מרחב ההזדמנויות שהדבר מעמיד בפני גורמי ההתנגדות באזור, מבינים היטב לא רק במזה"ת, אלא גם בסין, בצפון קוריאה, ברוסיה וכמובן במסדרונות בית הדין הבינלאומי. וכך, חולשת המבנה הפוליטי בישראל, לצד השתנות המפה הפוליטית באמריקה, נושאות אפקטים ראשונים של חוסר יציבות אסטרטגית עבור ישראל.

מובן שגם למשבר הקורונה יש השפעה עצומה על העניין. המשבר לימד את גורמי ההתנגדות - ולא בפעם הראשונה - משהו חשוב ומרכזי על החברות המערביות שהתקשו, בשונה מהחברות הריכוזיות והקולקטיביות של אסיה, להתמודד עם אפקט המשבר. הוא לימד אותם על חולשת המדינות הדמוקרטיות; על הקושי לייצר בתוכן משמעת; ובעיקר על ההדוניזם ועל הנהנתנות של אותן החברות כמעצבים עיקריים של סדר היום.

ישראל נכנסת דווקא במציאות של פוסט־קורונה, שבה לכאורה קיימת ציפייה להחזרת הנורמליות, למציאות שאינה כזו. הדבר מזכיר את ההתפכחות שעברה ישראל בעטיים של האינתיפאדה השנייה, אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי ומלחמת לבנון השנייה, אז התנגשה ישראל הליברלית, השבעה, השמנמנה, באופיו הכוחני של המזה"ת, כשהיא שרויה במציאות פוליטית בעייתית תחת מנהיגות חלשה ולא מנוסה. הרושם הוא, שלא לעבר נורמליות צועדת ישראל, אלא בדיוק להפך: לעברו של סדר יום הרבה פחות יציב והרבה פחות כלכלי, ומנגד הרבה יותר רעוע והרבה יותר ביטחוני.

ד"ר דורון מצא הוא מזרחן וחוקר הסכסוך הישראלי־ערבי