למי באמת אכפת מהנגב?

השבוע הפוליטי הסוער שחווינו, לא הסתיים בהכרזת "עלה בידי" של יאיר לפיד. הקמפיין הימני, חלקו עממי וחלקו מאורגן, עושה שעות נוספות של מאמץ בהכשלת הממשלה שעדיין לא הושבעה. אחד הנושאים המרכזיים שעלו הוא התנהלות הממשלה העתידית בנגב. הסיכום עם רע"מ כולל, על פי הפרסומים, גם הכרה בשלושה כפרים בלתי מוכרים והמשך הקפאת חוק קמיניץ (מהלך שהחלה ממשלת נתניהו־גנץ). על כך ח"כ ניר אורבך צייץ ש"לא מפקירים את הנגב, נקודה", כפתיח לסאגת ההיסוסים שלו בדבר התמיכה בממשלה.

הדאגה לנגב נוגעת מאוד לליבי. כתושב הנגב, ממייסדי מועצת הנגב, אני מחויב ושותף למאבק לתיקון יחסי הכוח בין המרכז הגיאוגרפי והכלכלי בישראל לפריפריות, ובייחוד לנגב שלנו. הבעיה מתחילה כאשר הפרספקטיבה של רבים וטובים מאנשי הימין לגבי הנגב היא בפריזמה אנטי־בדואית. אברי גלעד טען כבר ב־2013 (וחזר בו) כי "חייבים לכבוש את הנגב" מידי הבדואים. שלא במפתיע זה התרחש אחרי סיור שלו עם אנשי "רגבים", שבצלאל סמוטריץ' היה ממייסדיה.

התזה פשוטה: הבדואים משתלטים על שטחים בעזרת התיישבות בלתי חוקית. הם אלימים. הם אויבים. הם לא יהודים. הנגב מלא פשע, אלימות ובדואים בכל מקום. מי שקשור לנגב, צריך לטפל ב"בעיה הזו". לרוב, המודאגים הללו לא טורחים כלל להיות בקשר עם אנשי הנגב עצמם. אז להלן תמצית הבעיות בנגב: השכר הממוצע כאן הוא חצי מהשכר הממוצע במרכז. אנחנו חיים ארבע שנים פחות, בממוצע, מאשר תושבי המרכז. היישובים הבדואיים בנגב מככבים באשכול סוציו־אקונומי 1, כיישובים העניים בישראל. הישגי התלמידים בערי הפיתוח וביישובי הבדואים בנגב נמוכים, לעיתים פי 20 ויותר, מהישגי תלמידים ברמת השרון, בתל אביב וברעננה. יש כאן גם פשיעה הבאה לביטוי בסחיטות פרוטקשן, בשוק אפור ובגניבות.

מקרים מחרידים, כאונס ילדה על ידי בני עוולה, תפסו כותרות ונגעו בלב כולנו, ובצדק. הרבה מהפשיעה מגיעה מהחברה הבדואית, וגם משיתופי פעולה בדואיים־יהודיים ומפשיעה "יהודית". האכיפה חייבת להיות אפקטיבית יותר, אבל היא אף פעם לא הפתרון. חממות של עוני, אי־הכרה והזנחה הן הדרך לחזק את הפשיעה הזו.

דואגים באמת לנגב? רק כוח פוליטי נחוש ורציני, שלא משתמש בנגב לצרכיו אלא בונה מענים לתושבי הנגב, יוכל לשנות. מועצת הנגב, שמחברת את כלל ראשי הרשויות בנגב, יהודים ובדואים, מייצגת את המנהיגות הנפלאה שהוקמה בנגב ומבקשת לשנות. אני תומך בהכרה ביישובים ישראליים לא מוכרים בנגב, יישובים שמתגוררים בהם בדואים כבר עשרות שנים, מנותקים מתשתיות חשמל ומים ומשירותים ציבוריים. לא מדובר בהישג לרע"מ. מדובר בהישג לנגב כולו, על היהודים והערבים שבו.