רקוויאם למפלגת העבודה חלק א'

ספרי החדש "התרסקות - מפלגת העבודה 2024-1992" מספר כיצד בתוך שלושה עשורים הפכה "העבודה" ממפלגת שלטון גדולה שייצגה את הזרם המרכזי של החברה הישראלית למפלגת שמאל שולית וקטנה שבקושי עברה את אחוז החסימה, עד שהתמזגה עם "מרצ" וסיימה את תפקידה ההיסטורי. ניתן לחלק את התהליך האבולוציוני שעבר על מפלגת העבודה לשלושה שלבים מרכזיים:

השלב הראשון התרחש בין השנים 1992–2001, שבהן הובילו את העבודה דמויות בעלות שיעור קומה ציבורי מרשים ודעות מרכז, כגון יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק, שבתקופתם כראשי ממשלה הובילו את תהליך אוסלו, שהיה בראש האג'נדה של המפלגה.

פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 וקריסתו של תהליך אוסלו הובילו לאובדן האמון של הציבור הישראלי בסדר היום המדיני־ביטחוני שהובילו העבודה ומנהיגיה, דבר שהתבטא היטב בתבוסתו המוחצת של ברק לשרון בבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001.

השלב השני חל בין השנים 2001–2019, שבהן שינתה העבודה את פניה פעם אחר פעם, הן מבחינת המנהיגים והן מבחינת סדר היום האידיאולוגי (ממדיני־ביטחוני לכלכלי־חברתי, וחוזר חלילה).

שלב זה סימל את המהלך ההדרגתי של אובדן ההגמוניה והדומיננטיות של המפלגה כמובילת גוש המרכז־שמאל, בייחוד לאחר שהציבור הישראלי איבד את אמונו בדרך אוסלו, אג'נדה שמפלגת העבודה ומרבית ראשיה המשיכו לדגול בה.

הפעם הצליחו אותן מפלגות מרכז לא רק לערער על הדומיננטיות שלה כמובילת הגוש, כפי שעשתה "שינוי" בבחירות 2003, אלא אף לקחת ממנה את הבכורה, הן על ידי "קדימה" בבחירות 2006 ו־2009 והן על ידי "יש עתיד" בבחירות 2013.

חלק נכבד מראשי מפלגות המרכז, שבעבר ראו במפלגת העבודה בית פוליטי, בחרו להתרחק ממנה בגלל התרבות הארגונית ומוסדותיה המפלגתיים, אך בעיקר כי סברו שהמותג "מפלגת העבודה" אינו נתפס עוד באור חיובי בציבוריות הישראלית ויגרוף אהדה רחבה יותר במיתוג מחודש.

השלב השלישי והאחרון החל ב־2019 ונמשך עד 2024: מועד פטירתה של מפלגת העבודה בעקבות האיחוד עם מרצ והיווסדה של מפלגת "הדמוקרטים". שלב זה מסמל התכווצות אלקטורלית למספר מנדטים חד־ספרתי, ופנייה אידיאולוגית לצד שמאל, בד בבד עם התרחקות מעמדות הזרם המרכזי של החברה הישראלית.

על אף שבתחילת התקופה הנדונה הוביל את מפלגת העבודה אבי גבאי, שדעותיו היו מקובלות על הזרם המרכזי של החברה בישראל, התהליך ההדרגתי שעבר על המפלגה, שבו העדיפו דמויות ציבורית להימנע מלהצטרף אליה, הגיע לשיאו עם הקמת מפלגת "כחול לבן" בראשות הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, שבקלות היה יכול להצטרף ל"עבודה", אבל העדיף להקים מסגרת פוליטית חדשה, שגזלה מ"העבודה" כמעט את כל תומכיה.

משלא נותר מקום למפלגת מרכז נוספת לצד "כחול לבן", ומחשש שמפלגת "העבודה" לא תעבור את אחוז החסימה בגלל ריבוי המפלגות בגוש שהתחרו על מצביעי השמאל המעטים, נאלצה "העבודה" להתחבר עם "מרצ", מהלך שתייג אותה סופית כמפלגת שמאל.

בהמשך, כאשר מרב מיכאלי נותרה הפוליטיקאית הבכירה היחידה במפלגה שאותה חפצה להנהיג, עלה בידה לעצב את המפלגה בדמותה ובצלמה כמפלגת שמאל במובן הרחב של המילה, עד שלא נותר הבדל בינה לבין "מרצ". בעידן מיכאלי, שהרבתה לציין כי היא ממשיכת דרכו של רבין, לא ניכר דמיון למפלגה שהוביל רבין בחזרה לשלטון לפני שלושה עשורים, פרט לאותיות "אמת" על פתק ההצבעה בקלפי.

לפיכך, המהלך שהוביל יאיר גולן לאיחוד עם מרצ והקמת"הדמוקרטים" היה טבעי ומתבקש עבור מפלגת העבודה, שסיימה את תפקידה ההיסטורי בפוליטיקה הישראלית.