זה טור אישי. אולי כל הטורים אישיים, אבל הטור הזה במיוחד. הוא אישי כי מכל המשברים שפקדו אותנו כיחידים וכחברה בשנה וחצי האחרונות המשבר הדתי הוא האינטימי מכולם.
בלילה שבין 7 ל־8 באוקטובר דאשתקד, במוצאי אותו חג איום ונורא, לצד ההלם והאלם והזוועה והאימה, הרגשתי גם תחושה עמוקה של הפניית עורף.
למה? שאלתי. למה דווקא היום? למה ביום שבו יהודים יוצאים מגדרם כדי לשמוח בתורה? בתוך־תוכי הרגשתי שמעבר לסטירת הלחי הלאומית קיבלנו גם סטירת לחי דתית. מצד אחד, היושב במרומים אותת לנו שמשהו לא עובד. הריקודים סביב ספר התורה כנראה כיסו על ריק גדול מדי, שצריך היה להתחיל למלא; ומצד שני, זוועות היום לא הותירו מקום לטיוח בינינו לבין ריבונו של עולם.
רציתי להיסחף עם הזרם האמוני האדיר ששטף את הציבוריות הישראלית, ומשהו נתקע לי בגרון. הרגשתי שאני חוזרת לשאלות הכי בסיסיות ולטענות הכי גולמיות.
פעם חשבתי שבעולם שאחרי השואה אין מקום לשאלות חדשות על הדרך שבה אלוהים מנהל את המציאות. אם האמונה היהודית הצליחה להתמודד עם השואה (והיא הצליחה) - אף שאלה גדולה לא תפיל אותנו.
והנה, מתברר שמה שקורה מול העיניים חזק הרבה יותר ממה שחשבתי שאני יודעת.
רציתי להיסחף עם הזרם האמוני האדיר ששטף את הציבוריות הישראלית, ומשהו נתקע לי בגרון. הרגשתי שאני חוזרת לשאלות הכי בסיסיות ולטענות הכי גולמיות. מה חטאו ומה פשעו הילדים שנשחטו, הגיבורים שנפלו בצידי הדרכים, הזקנים והזקנות שנקצרו כמו חיות בציד? איך, אחרי שנים של מסירות נפש לאומית על קיומה של המדינה היהודית, אנחנו נדרשים לקורבן בסדר גודל כזה? למה המנהיגים שלנו - מלאי חסרונות ככל שיהיו, אבל עדיין שלנו - כשלו כל כך, והמנהיגים שלהם - הרשעים, הרצחניים, שכל שליחותם בעולם מוות והרס - הצליחו כל כך?
גם כשכוחותינו הכריעו גדוד אחרי גדוד ברצועת עזה בסערת הקרב, גם כשביפרים התפוצצו בלבנון ונסראללה חוסל - שמחתי, ברור ששמחתי, והודיתי על הטוב, אבל המשכתי להיות מוטרדת.
למה המלחמה היא פיצ'ר כל כך יסודי בעולם, ומדוע חיים של שלווה ומשמעות צריכים לעבור דרך כל כך הרבה מוות וסבל? אני לא נגד קונפליקטים, אבל האם שפיכות הדמים המחרידה שהתבצעה לאורך השנה האחרונה בכמה זירות, כולן בטווח של ארבע שעות נסיעה מהבית שלי, באמת היתה נחוצה?
יש מגמה כזו בעולם של אחרי השואה להסיט את השאלה. להגיד שבכלל לא רלוונטי לשאול איפה אלוהים היה, מה קשור אלוהים, צריך לשאול איפה האדם היה בשואה. הרי אלוהים ברא עולם והעניק אותו לאדם במתנה, עם הוראות הפעלה די פשוטות יש לומר, ואם האדם לקח את כל היופי הזה ובנה ממנו תאי גזים - הטענות צריכות להיות מופנות כלפיו.
אז אני לא נגד לבוא דין וחשבון עם האדם, אבל המסורת היהודית טוענת בתוקף שלמרות האוטונומיה האנושית הרחבה אלוהים הוא עדיין מלך העולם.
אתה הראש.
התהלכתי עם כל הבטן המלאה והמעיקה הזו עד שהתחילו לחזור החטופים. הם התחילו לחזור ולספר שבזמן שאני נחלשתי הם גילו מחדש גם את העוצמה האנושית וגם את העוצמה של המסורת היהודית.
הם סיפרו שהאדם יכול להתעלות על עצמו גם ברגעי הקצה המחרידים ביותר, ושהם מצאו את אלוהים גם במנהרות של עזה.
כל זה לא עונה על אף שאלה, אבל פותח בפנינו אופציה נוספת: האפשרות להאמין שכל מה שקורה כאן, וכל מה שעובר עלינו לטוב ולרע, הוא חלק מסיפור גדול יותר. ושלסיפור הזה יש סוף טוב.
עדיין קשה לי. אבל החג המבולגן, המשובש והשיכור הזה הוא הזדמנות בשבילי ליישר את ההדורים.
להרים לחיים לעולם הזה, על כל חסרונותיו, ולבחור להאמין שיש סיכוי אמיתי שגם ברגעים המרים ביותר הכל יתהפך לטובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו