שברי שמועות לגבי מצבן של החטופות נפוצים לכל עבר - הניחו להן

בזמן המתנה בבית קפה בתל אביב הטלוויזיות שידרו את ההמתנה לשובן של החטופות המוכרות היטב מהשלטים והפרסומים. "הפוך על שיבולת מוכן", נשמע ברקע, ואני חשבתי כמה החטופות הצעירות האלה רחוקות כרגע מהפוך על שיבולת, אבל שאני מקווה כי בקרוב נוכל לעטוף אותן בכל מה שנמנע מהן ב־15 החודשים האחרונים. מאחוריי עמדה אישה שסיפרה לחברה אשר עמדה לידה משהו שהיא שמעה ממישהו שהיא מכירה בצוות המו"מ - אני בטוחה שהמידע לא נכון, אבל מה שבטוח זה שהוא מאוד אישי ופרטי.

ימים מרגשים ומורכבים לפנינו.

שברי שמועות לגבי מצבן של החטופות נפוצים לכל עבר, וזאת הזדמנות להגיד שוב: הטרגדיה של הטראומה היא בכך שפעמים רבות אין לה מילים, וגם אם יש - הן חלקיות, מבולבלות ולרוב מופיעות בחלוף זמן רב מהאירוע הטראומטי. אבל בעיקר - הן צריכות להיות של הנפגע או הנפגעת, למרות הרצון הגדול לדעת מה קרה שם.

מערכות הצדק מתקשות למלא את תפקידן במקרים כאלה ויוצרות חוסר צדק משל עצמן כשהן מתקשות לקבל את הראיות, ומוסיפות שכבה של כאב לזו הקיימת. במקום להכיר, לתקף ולאפשר החלמה - הן סודקות ופוגעות במי שמעולם לא בחר בתפקיד "הנפגע" או "הנפגעת", רק כדי לאסוף ראיות שיגבשו את הנרטיב.

הניסיון שלנו כארגון שמלווה נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשגרה ובחירום מלמד כי יש לאפשר לנפגעים ולנפגעות לדבר על מה שמתאים להם ולהן כשיבחרו בזה. לצאת להם מהנשמה ומהתיק הרפואי. ההחלמה כרוכה בהחזרת שליטה, כתיקון ללקיחת השליטה שיאפשר החלמה מהטראומה.

שברי שמועות לגבי מצבן של החטופות נפוצים לכל עבר, וזאת הזדמנות להגיד שוב: הטרגדיה של הטראומה היא בכך שפעמים רבות אין לה מילים, וגם אם יש - הן חלקיות, מבולבלות ולרוב מופיעות בחלוף זמן רב מהאירוע הטראומטי. אבל בעיקר - הן צריכות להיות של הנפגע או הנפגעת, למרות הרצון הגדול לדעת מה קרה שם.

לוקח זמן לדבר על הדברים הקשים. גם כיום, כ־80 שנים אחרי השואה, צצים מדי פעם סיפורים שנקברו ולא נמצאו להם מילים. גם אם נקשיב לחטופים ולחטופות שכבר חזרו, הם אומרים בקולות שונים אותו דבר: תניחו לנו. אל תשאלו שאלות. אל תבררו שמועות. תנו לנו את הזמן שלנו.

החטופים והחטופות שכולנו מייחלים לשובם הפכו מפורסמים בעל־כורחם; הם לא בחרו להיכנס לבית "האח הגדול" או להתמודד על הזכות לשיר באירוויזיון. תמונותיהם ושמותיהם מתנוססים בכל מקום. אנחנו רואים אותם בדרכים, במסעדות וגם בשדה התעופה.

משישובו, חובתנו העיקרית היא להניח להם. לא לדרוש מהם לדבר, לא לשאול שאלות פולשניות ולא להעביר הלאה מידע, גם אם נתקלנו בו. לשכוח את שמם ואת מראם, לאפשר להם את האנונימיות שמגיעה להם. לאפשר להם להישכח.

ב־15 החודשים האחרונים נלקחה מהם השליטה בכל היבט של חייהם, והדבר הכי טוב שאנחנו יכולים להעניק להם הוא את הבחירה והשליטה מחדש. תפקיד השמות והסיפורים שהיו חלק מהמאבק והתמיכה במשפחות מסתיים עם שובם. ואז עלינו לשחרר כדי שיוכלו להשתקם ולהשתלב בלי תיוג של "חטופה לשעבר".

אז בפעם הבאה שאתם רואים שלט של חטוף או חטופה שהלוואי וכבר חזרו - תנשמו, תחייכו ותניחו להם. יש בזה משהו לא טבעי, אבל זה הדבר הכי טוב לעשות.

ד"ר עו"ד כרמית קלר־חלמיש, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית