אל תניחו להולכים

בעודי יושב במסעדה נכנס מישהו, חולף על ידי ומספר לי שלפני שנים נפגשנו בחדר ההמתנה של רופא השיניים א'.

זה היה מזמן ולא יכולתי לזכור, על כן אמרתי לו בנימוס: בטח, בטח, ודאי שאני זוכר. מה שלומו, אגב? "מה, לא שמעת?" הוא ענה לי.

"הוא מת מסרטן לפני שנתיים".

הפעם ההיא שבה נפגשנו אצלו היתה לפני 15 שנה. מאז עברתי דירה והחלפתי רופא ולא הייתי איתו בקשר כלל, ולמרות זאת - הבשורה היכתה בי ממש בעוצמה. הוא היה בחור טוב ואיש מקצוע טוב וחיבבתי אותו, והנה הוא איננו.

שקעתי רגע בתוגה, ואז כתבתי לידיד שלי, זה שלמיטב זיכרוני חיבר ביני לבין הרופא הזה 20 שנה קודם לכן:

זוכר את א' א'?

והוא ענה לי: הרופא שיניים?

ואני עניתי: כן.

ואז הוא כתב: מת מזמן.

ואני כתבתי: הרגע שמעתי.

בתגובה הוא צירף מספר טלפון של, ובכן, רופא שיניים, וכתב: הנה אחד מצוין.

אני לא יודע איך לנסח את זה בדיוק, אבל זה נורא. איני דן, כמובן, וזה היה מזמן, וזה לא שאני איזה צדיק ורגיש מי־יודע־מה, ודרך העולם היא, לצערנו, וגזירה על המת שישתכח מן הלב וכולי - אבל לא ייתכן שכך זה יהיה.

אני אומר זאת בעיקר לעצמי. העידן העצוב הזה מביא עימו כמות גדולה של אנשים שעוזבים את העולם, לצערנו. מהם לוחמים קדושים, מהם קורבנות קדושים, וביניהם כל מי שהולכים לעולמם ומותירים אחריהם חלל. כמות כזו מייצרת בהכרח סכנה לאינפלציה ולקהות רגשית, והמשימה היא להיאבק בזה.

בזמן האחרון אני מוצף פניות ליטול חלק בעזרה או בתרומה למיזמים שמוקמים בעקבות הנופלים ולזכרם. החל מיוזמה לתמיכה כספית במשפחתו של חלל, וכלה בפעולות הנצחה כמו עמותת "לחיות ת'חלום" הנפלאה, שמגשימה חלומות של נופלים והרבה־הרבה יוזמות לכתיבת ספר תורה לזכר נופלים וחללים.

אני מודה ומתוודה שהנטייה הטבעית שלי היא להעדיף את הסוג הראשון, כלומר מיזמים שתומכים בחיים אשר הם חיים עדנה, על פני פעולות הנצחה - אבל אני חושב שהנטייה הזו אינה חיובית. זאת טעות. חייבים לתת מקום ומשקל לחלל שהותירו אלה שהלכו.

כל פעולת הנצחה מייצרת חיים בעולם הנצח ובהיכל הזיכרון למי שהיו ואינם, מעבר לתועלת הגדולה שיש לפעולות כאלה עבור המשפחה והאבלים. ספר תורה כזה, פעילות של עמותה כזו וכל מיזם מן הסוג הזה, גם כתבה בעיתון, סרטון ברשת או יותר מזה - אומרים בעצם: היה כאן איש, היתה כאן אישה. הם אינם נראים עכשיו, אבל החלל שהם הותירו לא מצטמצם, גז ונעלם. הם עדיין תופסים מקום, ואנחנו חיים אותם בהיעדרם כמו בהימצאותם.

ולא, יקירי, אני לא מחפש רופא שיניים. יש לי אחד טוב. סתם נתקפתי עצב כשגיליתי שאריה כבר לא חי בעולם הזה. בוא ניתן לו רגע מקום לפני שאנחנו מדפדפים לרופא הבא.