דור השואה ודור התקומה

השבוע נפטר יהודי בשם יוסף וינר.

"שמי יוסף וינר, ואני בן 97 שנים", כתב מייד לאחר הטבח. "ניצלתי מאש החיות הנאציות, משפחתי נכחדה כולה בתופת הנורא. נותקתי משורשיי העמוקים והקמתי אנדרטה מאבני בזלת לזכרם. מתוך אפיסת כוחות, מייאוש, מטביעה, נאחזתי באדמה וניטעתי בציון. התחתנתי עם אביבה וגידלנו שני ילדים לתפארת, את עופר ונורית. מעופר ומיכל נולדו לנו ארבעה נכדים בכפר עזה. מנורית ומיקי נולדו לנו שישה נכדים בכפר עזה. הגעתי לעץ משפחתי נטוע היטב באדמת המולדת שמניב פרי. אך לפתע, מבין גדרות הרשע, הגיח 7 באוקטובר 2023. המראות המבעיתים של שריפה ואבק, הרג ורצח נוראים של חפים מפשע, הגיעו אלי שוב. נכדי היקר לי מכל, יהב ז"ל, נרצח בעודו מגן על אשתו שי־לי ובתו שייה, בת החודש. נכדתי היקרה לי מכל הדר ז"ל, ובעלה איתי ז"ל, נרצחו בעודם מגינים על התאומים שלהם, רועי וגיא, בני עשרה חודשים. שוב אני באפיסת כוחות, בייאוש, טובע. ואין לי עוד אדמה להיאחז בה".

מילותיו של יוסף צריכות להדהד, כדי שלרגע לא נשכח שמדינת היהודים היא נס שברירי שחייבים לשמור עליו מכל משמר

הטקסט של יוסף מהדהד וזועק. אי אפשר למצוא מילים ישירות שינחמו את האיש שהיה ואיננו, האיש ששרד שואה, ושבמסעו הארוך לתקומה, דווקא לקראת סוף ימיו, שוב הציצו מהפינה מוראות השואה והודיעו שהן עדיין כאן, אורבות לנו. מילותיו הקצרות של יוסף כל כך נקיות, כל כך ישירות ואמיתיות, שבעדינותן הן מרעידות נשמות. אלה מילים שצריכות להיחקק על לוח ליבנו, כדי שנזכור שכשלנו. כל כך רצינו חיים רגועים ושקטים, כל כך השתוקקנו להיות עם ככל העמים, ששכחנו שיש נאצים בעולם. שכחנו שהם אורבים בכל פינה לרגע שבו נהיה קצת חלשים. פעם הנאצים דיברו בגרמנית, היום הם מדברים בערבית, ומחר ידברו בשפה אחרת.

המשימה כמעט בלתי אפשרית, אבל למרות שיברון הלב, אסור לנו לשקוע בתוגת מילותיו של יוסף. דווקא מתוכן חייבים להסתכל קדימה, כי ב־7 באוקטובר היו נאצים - אבל לא היתה שואה כמו אז. הצלחנו לבלום אותה במו ידינו ובמו עצמאותנו. היתה מדינה שכשלה, אבל היו אנשים שהצילו אותה. היה פוגרום נורא, דומה במאפייניו הרצחניים לאירופה של אז, אבל יש גם תקומה - והיא מיידית.

ההירתמות האזרחית, ההמונים שקפצו דרומה בידיים חשופות כדי להציל נפשות, טובי בנינו ובנותינו שכבר יותר משנה נלחמים באויבים בכל הגזרות ומוסרים את נפשם - הם חלק מהתקומה. במדינת היהודים אנחנו לא צריכים שליט זר שיסייע בתקומה - אנחנו בונים אותה בעצמנו, היישר מתוך השבר הנורא.

באותו יום שבו קראתי את מילותיו של יוסף צפיתי בתוכנית "הפטריוטים" באבא אחר, אמיר אורסטי מגן יבנה, אביו של לוחם בחטיבת כפיר שאיבד השבוע שלושה מחבריו בקרב בצפון הרצועה. כשהם עוברים מהלוויה להלוויה, הוא מספר, בנו וחבריו הלוחמים דיברו על השחרור שלהם משירות סדיר, ואיך הם הולכים להמשיך במילואים כדי לשמור על עם ישראל. "יש לנו דור שאפשר לסמוך עליו", הוא אמר. "אני חי ואחיה פה ברוגע, כי יש לנו את דור הניצחון". בנו השני של אמיר, שהופיע לצידו, הוסיף באותנטיות מתוקה: "אני ואשתי עובדים עכשיו קשה כדי לקנות דירה. תקנו דירה בארץ ישראל, זה חשוב".

יוסף ואמיר הם בוני הארץ הזאת. יוסף נאחז באדמה ונטע עץ בציון, ובסוף חייו הרגיש שהאדמה בגדה בו ושאין לו אדמה להיאחז בה. אמיר, עם ארבעת ילדיו שנלחמים ושיילחמו על הארץ, הוא ההמשכיות של יוסף, וגם המשענת שלו. אמיר ויוסף הם אנחנו, העבר, ההווה והעתיד.

מילותיו של יוסף צריכות להדהד, כדי שלרגע לא נשכח שמדינת היהודים היא נס שברירי שחייבים לשמור עליו מכל משמר. ואנחנו, כמו יוסף, ניאחז באדמת המולדת, ניטע עצים בציון ונילחם כדי שלא יכרתו לנו אותם.