החזית האקדמית

מלחמת פתע נדמית לאוטם בשריר הלב. יש בה מרכיב קטלני.

ערעור מעמדה העצמאי של האקדמיה דומה יותר למחלת הסרטן. התפתחות איטית, כאב עז. גם הליך כזה מכיל מרכיב קטלני.

המאבק נגד חוקי הדיקטטורה שמובילים יריב לוין ואנשיו מתנהל עתה, כתום מלחמת החרבות, בעיקר בהגנה על עצמאותו של בית המשפט ועל מעמדה הראוי של היועצת המשפטית, אבל בשולי הזירה מצויים קרבות פוליטיים מרכזיים כעתיד התקשורת הציבורית, חוק הגיוס והאור שעלול לכבות במגדל השן של האקדמיה.

ממילא זה האחרון זכה לתשומת לב מעטה, אך חשיבותו היא עניין גורלי למעמדה של ישראל בעולם. בהניחה לפני 99 שנים את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים, נידבה התנועה הציונית לעם ישראל שי שאין לו אח ורע. לא זו בלבד שהפכה למוסד מדעי נכבד (שקיבל תנופה כשפרופסורים נמלטו מציפורני הנאציזם ולימדו בה), אלא שמה הלך לפניה ונהנה מאהדה בינלאומית בזכות רמתה האקדמית.

די להזכיר שזיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין - אמנם שניהם יהודים - בחרו להוריש את ניירותיהם לספרייתה, אף שכל בר דעת מבין כי הרווארד ופרינסטון וייל ואוקספורד וקיימברידג' היו מעוניינות להתכבד בהם.

אין שיעור לתועלת. היא התקיימה גם כאשר האקדמיה המערבית־דמוקרטית החלה מסתייגת עוד ועוד מהמשך שליטת ישראל ביהודה ובשומרון. אפילו הממשלה הבינה את ערך הקשר הזה.

בימי כהונת זאב אלקין כשר החינוך הודיעה אירופה כי תחסום תקציבים מעמיתיה שמעבר לקו הירוק, בעיקר באוניברסיטת אריאל. ישראל זעמה, אך נכנעה. התקציב האירופי הוגבל למתרחש באקדמיה שממערב לקו הירוק. זה אירע מפני שהאקדמיה הבכירה בעולם לא רצתה לפורר את קשריה עם ישראל, ומנגד מפני שלמכון ויצמן ולאוניברסיטאות חיוני לקיימם.

לא עוד. ממשלתו של בנימין נתניהו מוליכה שני חוקים מסוכנים, שעלולים להפוך את האקדמיה הישראלית למצורעת ברחבי העולם. תוכנם דומה להוויה שהתקיימה באקדמיה בברית המועצות. נשיא האקדמיה הפרופסור דוד הראל ועמיתיו השתתפו בדיון צרחני בכנסת, המאפיין משטרים קודרים, ובקושי רב הציגו את עמדתם.

זה המצב: כיום יש בארץ חוקי דיבה ראויים. ברור כי אם מישהו ייטול רמקול ויתהלך בקמפוס ויקרא "איטבח אל־יהוד", הוא ייחקר ויועמד לדין, ובית המשפט יכריע בעניינו. אך זה אינו מספק את הקואליציה. היא רוצה שאם מרצה או סטודנט יבטא תמיכה בעיקרון שאינו נראה לממשלה - תדאג הנהלת האוניברסיטה לפטרו, ואם לאו - תקבל על כך הוראה מהממשלה, ואם תסרב לבצעה רשאי שר החינוך לקצץ בתקציבה.

להמחשה: נניח שקבוצת סטודנטים תציע לבטל את הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותקרא לכונן בה מהות דו־לאומית (בתולדות הציונות מפ"ם צידדה בכך אפילו לאחר הקמת המדינה לפי תוכנית של מרדכי בנטוב, וכן האינטלקטואלים שהתקבצו באוניברסיטה ל"ברית שלום"). מה ייעשה במרצה או בסטודנט כזה? השלטון מצפה שתלמיד ילשין על מורו. אולי המרצה על הסטודנט. וחובת הביצוע אינה על המשטרה אלא על נשיא האוניברסיטה.

זה תעתיק של רוסיה מימי הק.ג.ב. של לברנטי בריה. במקרה הפחות חמור, זו חזרה לימיה השחורים של ארה"ב עת השתולל בה הסנאטור המאוס ג'ו מקארתי. לאחר מכן רגלי חוקר תנ"ך בעל שם עולמי כישראל קנוהל או שופט העושה בייל כאהרן ברק, ופיזיקאית מזהירה כשקמה ברסלר, לא ידרכו בקמפוסים המעולים והחיוניים לעתידה של ישראל.

הממשלה הזאת תהפוך את האקדמיה הישראלית לסעודיה עם אוניברסיטה קיימת ומשננת, אך לא מהרהרת ומערערת ומטילה ספק. נחוצה זעקה להציל את ישראל מידי ממשלתה.