המטריקס של אילנה דיין

בניגוד לכללי ההיגיון, התחקירים שממלאים את המסך בחודשים האחרונים לא עוסקים ב־7 באוקטובר. אלה, שהוגדרו כ"מטלטלים" וזכו לפרומואים מבטיחים, התבססו בעיקר על כניסה דורסנית לחיים פרטיים של אנשים, כולם מצד אחד של המפה הפוליטית. כדי להצית את הדמיון הציבורי הושקעו משאבים רבים, הוסרו הסייגים, והאתיקה, הרופפת גם כך, נעלמה כליל.

העניין התקשורתי בפרשות ציבוריות תמיד היה תלוי בפרסונה ובעמדה הפוליטית שהיא משרתת. אך המלחמה בנתניהו הנמיכה את הסטנדרטים והובילה לתחקירים שחצו את הקווים האדומים. זכור לרעה תחקיר הדג של ביבי שערך רביב דרוקר עבור רשת 13, בהשתתפות הדס קליין, עדה מרכזית במשפט נתניהו, והשפית לשעבר של ארנון מילצ'ן. בשבוע שעבר היה זה תחקיר "עובדה" של ספי עובדיה, שחשף בעיקר את הרל"ביזם במערומיו.

הודעות ווטסאפ אישיות בין לוי ובלייוויס (שהיתה מתנדבת במשטרה), שבהן ביטא לוי עמדות פוליטיות, שימשו את יוצרי הסרט שטפלו עליו סיפור של שחיתות

עובדיה, שהצטרף לא מזמן לצוות "עובדה", קיבל גישה לטלפון של חני בלייוויס, לשעבר מנהלת הלשכה של נתניהו שעימה, לדבריו, היה מיודד. ייתכן שזה נכון, קשה לדעת, כי בלייוויס נפטרה לפני שנה וחצי. אם אכן מדובר באינטרס ציבורי ממעלה ראשונה, מדוע פרסם עובדיה את ההתכתבויות האישיות של בלייוויס רק כעת? ואיך השתחל לתחקיר מפכ"ל המשטרה החדש דני לוי?

הודעות ווטסאפ אישיות בין לוי ובלייוויס (שהיתה מתנדבת במשטרה), שבהן ביטא לוי עמדות פוליטיות, שימשו את יוצרי הסרט שטפלו עליו סיפור של שחיתות. סוג של פנקס אדום מודרני. כל דבר שעשה במסגרת תפקידו כקצין משטרה מתואר כפעולה מטעם. טענת המשטרה שהצגת מעורבותו של לוי בפעילויות שהוזכרו שגויה, לא משנה דבר. הסיפור כבר כתוב. 

הסלקטיביות של הסיקור התקשורתי מזמן ערערה את אמון הציבור במדיה כשומרת סף הגונה. צופים רבים הפסיקו לקנות את הפאתוס של אילנה דיין, ותיקת ז'אנר העיתונות החוקרת. אבל ה"חשיפה" של "הרשת הסודית של בלפור" היתה כבר מעליבה. במיוחד על רקע תפאורת המטריקס והסאונד האפל, ובטח משום שהיא מאפיינת כל פוליטיקאי באשר הוא. גם נעשה ברור שלעולם לא ניחשף להתכתבויות הפנימיות של בני גנץ או חילי טרופר, ולא נקבל דין וחשבון על עבירות שעושים שומרי הסף שלנו. כך, בדיוק באותו פרק זוכה פרשת הבנייה הלא חוקית של ליאת בן ארי, התובעת במשפט נתניהו, ליחס שונה. על פי עובדיה, חשיפת העבירה של בן ארי בתקשורת הימין היא חלק ממכונת הרעל, ולא למשל אינטרס ציבורי. "עשתה טעות, לקחה אחריות", הוא מסכם.

כשמגיעים לסיקור הפגנות הימין, צוות "עובדה" חושב שמדובר ב"הפגנות מוזמנות" שבהן המסרים "הוכתבו מלמעלה", לעומת "הפגנות הזעם" ו"הפגנות הרחוב" בבלפור ובקפלן. ההתעכבות על הקשר הישיר בין פעילי ליכוד ובין בלייוויס נועדה לחזק את הנחת המוצא של התחקיר, שפעילים מימין הם "חיילים" - יש להם שבב במוח ומפעילים אותם לעשות כך או אחרת.

לא מעט עיתונאים כמו דיין, שנתפסים עדיין כ"ממלכתיים", או כמייצגים אובייקטיביים, פיתחו במהלך השנים איבה אישית כלפי נתניהו, עד כדי אובדן כל מוסר. כל הדיבורים על מלחמה קדושה לא יסבירו למה דיין מפרסמת תכתובות אישיות מטלפון של אישה שאינה בין החיים ומדברת בקולה. האם אנשים הם רק אמצעים להשגת מטרות פוליטיות?

הרל"ביזם שמלווה אותנו יותר מדי זמן מכתיב את מדיניות הפנים שלנו, את מדיניות החוץ שלנו וגם את התחקירים שאנחנו רואים בטלוויזיה. אחד מתוצרי הלוואי שלו הוא א־סוציאליות; הקולקטיב הופך חסר משמעות ויש הצדקה לפגוע בציבורים שונים, דרך דה־לגיטימציה, באמצעות דורסנות או השתקה. כזה היה גם הראיון עם עדינה משה, שחזרה משבי חמאס והגיעה לאולפן "עובדה" רק כדי שאילנה דיין תשתיק אותה כשהיא תחרוג מהתבנית ותרצה לבקר את הדרג הצבאי ולא את הממשלה.