אגדה יהודית עתיקה מספרת שבעיירה יהודית רחוקה זרם נהר שוצף שמעליו נתלה גשר. יום בהיר אחד - קרש מהגשר נשבר בדיוק כשפסע עליו ילד קטן, והילד נחבל. "שערוריה!", זעקו חברי מועצת העיר, והתכנסו ברוב טקס על מנת לטכס עצה.
בינתיים, רגל של פרה נתקעה ברווח שנוצר בין קרשי הגשר, ואספקת החלב נקטעה. "לא ייתכן!", זעמו חברי מועצת העיר, "כאן תהיה משילות!". הסאה הוגדשה כשאחד מחברי מועצת העיר בעצמו נפל מהגשר הרעוע אל המים הסואנים שמתחת, וניצל אך בנס. "מספיק", קבעו חבריו, "הגיע הזמן לשים לדבר סוף. הגשר הרעוע יפסיק לשלוט בחיינו".
כדאי לעשות פה סדר: הדרגים המקצועיים במדינת ישראל - ובתוכם הצבא, ובמיוחד אמ"ן - הרוויחו בצדק כל פיסת חשדנות
חודש לאחר מכן נחנך בסמוך לגשר בית חולים עצום ממדים, חדשני ומשוכלל, שיטפל מעתה והלאה בכל נפגעי הגשר במהירות ובמסירות. בכל פעם שאחד מאנשי העיירה נחבל כתוצאה מנפילה, היה ממהר השר הממונה לאתר האסון ופוצח בנאום על חשיבותו של בית החולים ועל מעלתה של מועצת העיר, שהקימה את בית החולים. "כל העולם לומד מאיתנו", הבטיח השר כממתיק סוד.
הסיפור הזה (כמו כל האגדות היהודיות!) הוא כמובן אמת לאמיתה. לעיירה הרחוקה קראו "מדינת ישראל", הגשר כונה "הדרג המקצועי", ובית החולים החליף את שמו מפעם לפעם, אך מקורות היסטוריים אמינים מתעקשים שלפרק זמן מסוים קראו לו "חוק פלדשטיין".
הממשלה הזו נבחרה ושגשגה במידה רבה על בסיס האמון הנמוך של הציבור, ובמיוחד של ציבור הימין, בדרג המקצועי. רוב הציבור מזמן התפכח מדמיונות נעימים על דרג מקצועי המתנהל בענייניות וללא משוא פנים, להוט לבצע את מדיניות הדרג הנבחר.
לאט־לאט הבנו שלאוצר יש אג'נדה, למטכ"ל יש אג'נדה, למנכ"לי משרדים יש אג'נדה, ואפילו למשפטנים יש אג'נדה – ושניסיונם להוציא לפועל את האג'נדה שלהם הופך את העיירה הקטנה שלנו למקום שבו לציבור יש מעט מדי השפעה על חייו. זה אגב לא דבר רע בהכרח, אלא אם חיים בדמוקרטיה, ואז זו בעיה שצריך לתת עליה את הדעת. נבחרינו הנאמנים אכן נתנו עליה את הדעת, ייאמר לזכותם, והגיעו למסקנה חד־משמעית: צריך לבנות בית חולים.
ההתרחשות סביב הדלפת המסמך של פלדשטיין והנגד א' ממחישה אולי יותר מכל את הבעיה: נגד ואזרח הדליפו מסמך מסווג. המערכת המשפטית נטפלה אליהם למרות שבמסגרת יחסי עיתונות־צבא־ממשלה המעשה הזה לא חריג בכלל, ולא מופרך לחשוד שההיטפלות קשורה לכך שפלדשטיין עובד במשרד ראש הממשלה.
במקום לשאול איך אפשר לוודא שעל שולחנו של ראש הממשלה יונח מידע שיכול גם לאתגר את הקונספציה התורנית של ראשי מערכת הביטחון, נבחרינו חוקקו חוק חדש: מותר יהיה לכל חייל להדליף מידע מסווג לראש הממשלה ולשרים. במקום לשפר את מערכת הביטחון ולוודא שהמערכת היקרה והמקצועית הזו מפיקה מידע איכותי ומדויק יותר, החוק מזמין קקפוניה של מידע מודיעיני לנחות על שולחנו של ראש הממשלה, שיכהן במקביל כגננת שתפקידה להכריע בוויכוח מקצועי בין המפקד הבכיר א' למש"ק הזוטר ב'. תומכי החוק כנראה סבורים שלראש הממשלה אין מה לעשות עם הזמן שלו, ולכן החוק לא רק הגיוני לגמרי אלא גם ישפר את היעילות של המערכת האמונה על ביטחוננו וימנע את הטבח הבא.
אז כדאי לעשות פה סדר: הדרגים המקצועיים במדינת ישראל - ובתוכם הצבא, ובמיוחד אמ"ן - הרוויחו בצדק כל פיסת חשדנות.
הדרג הנבחר פועל בצדק וביושר לחיזוק המרכיב הדמוקרטי ביחסי מדינה־פקידות. אך בסופו של התהליך הראוי הזה צריכה להתקבל מערכת מקצועית חזקה יותר, לא חלשה יותר; פקידות מצוינת שיכולה להעניק לאזרח הישראלי את הטוב ביותר בכל תחום.
הביקורת על המערכת הציבורית היא קריאה דחופה לשפר אותה, לא לייתר אותה. בשביל זה בחרנו אתכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו