ככה לא בונים ועדת חקירה

גיחכתי בעצב כאשר הרשות השופטת הוציאה הודעה מלאת גאווה עצמית, נוכח מדד אמון הציבור שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה. "אמון הציבור במערכת בתי המשפט מבוסס על היותה עצמאית, מקצועית וא־פוליטית", התהדרו שם. זר לו קרא את ההודעה היה חושב שרמת האמון עומדת על 90%. ובכן, לא. ביהמ"ש העליון הוציא הודעת ניצחון על רמת אמון ששווה 39% בלבד. נכון, הוא היה מדורג שני אחרי צה"ל, אבל הרבה מאחוריו. צה"ל שלנו זכה ל־77% בסקר.

גם כשיורדים לעומק הנתונים מצטיירת תמונה עגומה. בקרב מחנה השמאל בסקר רמת האמון בבתיהמ"ש עומדת על 80%, ובקרב מחנה הימין היא עומדת על 21% בלבד. בקרב מצביעי העבודה האמון עומד על 78%, מצביעי הליכוד - המפלגה הגדולה ביותר כיום - מעניקים לבג"ץ רק 18% אמון, ומצביעי הציונות הדתית - 5% בלבד. זה לא בית משפט א־פוליטי, זו למעשה מפלגה.

לא סתם דבק בביהמ"ש העליון הכינוי "מפלגת בג"ץ". מערכת המשפט, שהיתה פעם סמל ליציבות ולצדק, הפכה לגורם שעומד בלב המחלוקת הציבורית. פעם אחר פעם בוחרים העומדים בראשה לעסוק בעניינים פוליטיים ולהכריע בהם. האקטיביזם השיפוטי החביב על השופטים הפך להיות קניבליזם עצמי, וככל שבית המשפט יותר אקטיביסטי, יותר עוסק בעניינים פוליטיים וערכיים, יותר משאיר אצלו את המילה האחרונה של ההכרעה בהם, כך רמת האמון בו צונחת.

אי־האמון הזה משליך ישירות על הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית. בעוד הנחיצות בוועדת חקירה רצינית איננה מוטלת בספק וחוצה מחנות פוליטיים, הדיון על אופן בניית הוועדה נתון במחלוקת ציבורית קשה. הדרג המשפטי, היועמ"שית וביהמ"ש העליון עצמו מנסים לדחוק בממשלה להקים מיידית ועדת חקירה ממלכתית בדגם הקלאסי שלה. הקואליציה ותומכיה לא מסכימים, ובצדק.

מי שממנה את חברי ועדת החקירה הממלכתית הוא נשיא ביהמ"ש העליון, ובראשה אמור לעמוד שופט בכיר. כלומר, מי שיחליט על אופי הוועדה יהיה השופט יצחק עמית. השופט שמתקוטט תדיר עם שר המשפטים, השופט שלא מוכן אפילו לדון בפשרות, השופט שנגוע בניגוד עניינים כשדנים על מינויו שלו לנשיא בוועדה לבחירת שופטים.

לא סתם דבק בביהמ"ש העליון הכינוי "מפלגת בג"ץ". האקטיביזם השיפוטי החביב על השופטים הפך להיות קניבליזם עצמי, וככל שבית המשפט יותר אקטיביסטי, יותר עוסק בעניינים פוליטיים וערכיים, יותר משאיר אצלו את המילה האחרונה של ההכרעה בהם, כך רמת האמון בו צונחת

בסרבנותו ועקשנותו נגד פשרה, תוך שבג"ץ עצמו מוציא צווים נגד שר המשפטים ושואף לכופף את ידו, הולך השופט עמית בדרכי קודמיו וקודמותיו, ומכלה את שאריות האמון הציבורי בביהמ"ש העליון. שלא לדבר על העובדה שהוא מחזיר אותנו, שוב, לימים הארורים של הפירוד והמריבות שקדמו למלחמה, במקום לשבת עם שר המשפטים עד שייצא עשן לבן ולמצוא פתרון.

כיום מאיימים במרומז שבג"ץ עלול לכפות על הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית שהוא עצמו יעצב. זו כמובן תהיה עוד טרגדיה בוורטיגו הניתוק הבג"צי.

הוועדה הזו חשובה מאוד וזקוקה לאמון ציבורי גבוה, כדי שנוכל לתקן ולצמוח. המציאות הישראלית מחייבת פתרון יצירתי וחשיבה מחודשת על ועדה כזו, לא כניעה לדגם הרגיל.