אסד למשפט העמים

"נעצרתי בגיל 19, רווקה. היום אני בת 32, אם לשלושה ילדים. אני לא יודעת מיהו אביהם של הילדים שילדתי בכלא, כי נאנסתי על ידי עשרות אנשי שלטונו של אסד". זו היתה אחת העדויות המצמררות ביותר ששמעתי על פשעיו של הרודן בשאר אל־אסד. עבור רבים בעולם, לא היה מקום לספק בדבר טבעו הרודני, ולא מאתמול. ובשל אופיו הטוטליטארי, רבים קיוו - וגם ציפו - ששלטונו, שלטון הבעת', ייפול. טוב שהיה כך השבוע.

אך אף על פי שהשלטון המתועב הספציפי הזה, שהתחיל בימי האב חאפז בהפיכה צבאית, נפל השבוע - יש בהחלט ספק בדבר היעלמותה של הרודנות מסוריה. התקווה הגדולה, והשמחה שיש לסורים ולכל העולם מנפילת השלטון, לא צריכות לעורר אשליות גדולות בדבר אופיים של מי שעלולים להשתלט על סוריה, ואין לשכוח גם שחלק מאנשי המפתח מעידן אסד שולבו בתפקידי מפתח בשלטון המעבר. עניין מובן של רציפות שלטונית ותפקוד שלטוני - אבל סימן שאלה לגבי המחויבות לדמוקרטיה.

יש לזכור היטב שמה שהתחיל בכמה מדינות ערביות כ"אביב ערבי", שהדיח שליטים ורודנים ושהיה התקווה לדמוקרטיה וליברליזם, התפתח במהרה לפילוג ולקרע פנימי, שהובילו למלחמות אזרחים ולסכסוכים פנימיים הנמשכים כבר שנים רבות באותן מדינות. וכמו שקרה בתוניסיה, בלוב וגם בסוריה - המלחמות הפנימיות הללו הזמינו בעלי אינטרסים זרים למשוך בחוטים, להתערב, להשתלט ולמעשה לקבוע את גורלם של העמים.

נפילתו של אסד לא בהכרח מבשרת את קץ הסכסוך הפנימי. אם יחליטו לקיים בחירות חופשיות במדינה - אין ערובה שהצדדים יקבלו את התוצאות הסופיות. יש סכנת פילוג במוסדות הלאומיים, וגם בצבא, שעלול להתפצל לפלגים שונים שיתבעו בעלות ושליטה על אזורים גיאוגרפיים שונים במדינה, לפי מפתח עדתי או שבטי זה או אחר. במובן הזה, סוריה היתה חלשה ונותרה חלשה גם אחרי נפילת המשטר. נצטרך להמתין שנים רבות כדי לראותה כמדינה בעלת עצמאות כלכלית ויכולת השפעה.

חלק מ"סוד הכוח" של משטר אסד היה גישת הפרד ומשול ביחס לנתיניו. לכאורה, שושלת אסד דיברה על האינטרס הלאומי הסורי, אבל בפועל התקיים משטר ברור של העדפה וקיפוח לפי מפתח עדתי ואזורי. הפילוג המהונדס הזה יצר תרבות של שחיתות, וזו בתורה החלישה את המשטר. ארגוני הביון המערביים, ולא מן הנמנע שגם הישראליים, לא התקשו לחדור לקודש הקודשים של השלטון - סביבת המנהיג, צמרת הצבא, גופי הביטחון השונים.

במצב עניינים זה, בשאר אל־אסד היה מוכן לעשות הכל, ולמעשה למכור את כל נכסי המדינה, כדי להבטיח את המשך שלטונו. מבחנה הגדול של סוריה הוא סיכויי התאוששותה, כמדינה וכחברה, מנזקי הפילוג והשחיתות, שבאופן אירוני נתפסו כחיוניים ליציבות המדינה. כלומר - להישרדות השלטון.

אך ללא קשר לעניין חולשת המדינה, הדרישה המיידית והמתבקשת היא הגשת תביעה לבית הדין הבינלאומי נגד אסד ומשטרו בגין פשעים נגד האנושות, בגין כל מה שעולל לבני העם הסורי. הרעבה המונית, מעצרים המוניים, פשעים חמורים בגוף ובנפש והתעללות סדיסטית באזרחים חסרי ישע.