תאגיד שיש לו מדינה

"סקרים מראים ש־82% מהציבור מעוניינים בשידור ציבורי" - כך לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך לפני שנה, ושעדיין מצוטט בהרחבה כראיה לרצון הציבורי לצרוך "שידור ציבורי".

בשנות ה־80 שודרה הסדרה "כן, אדוני השר". באחד הפרקים ראש ממשלת בריטניה התלבט אם להחזיר את שירות החובה. עוזריו הציעו לו לערוך סקר, ודנו ביניהם כיצד להגיע לתוצאה הרצויה. מי שתמכו בגיוס החובה הציעו לשאול שאלות כמו: "האם אתם רוצים לתת משמעות לחיי צעירים? האם אתם מודאגים מאבטלה, מפשע? האם אתם בעד שירות חובה?", ומי שהתנגדו הציעו לשאול: "האם אתם בעד פרחחים חמושים ברחובות?"

שידור ציבורי הוא לא רק יקר, אלא הוא רעיון מבולבל ומבלבל שאיתו קל למכור לציבור רעיון מעוות, ובמחיר מוסתר

ניתן להגיע כמעט לכל תשובה באמצעות סקר. התוצאה טמונה במילים. האם אתם בעד שלום? שקט ביטחוני? חופש? חינוך? ניתן להשיג הסכמות רחבות למילים שאת משמעותן ניתן למתוח בקלות, גם אם הדרך למימושן עוברת במדיניות מנוגדת לרצון הנסקרים.

תנאי לקבלת תוצאות "טובות" בסקרים דורש גם הסתרה של המחירים למימושן. האם אתם בעד מחירי דיור נמוכים, היעדר יוקר מחיה ומחירי מזון מפוקחים? שאלה כזאת בוודאי תשיג תוצאות חיוביות מאוד בסקרים, משום שסקרים לא מציגים עלויות. מחירי דירות נמוכים מייצרים שכר נמוך, מזון במחירים מפוקחים מייצר מחסור. אף אחד שעונה "בעד" על פיקוח מחירים ועל דיור זול לא רץ לגור בצפון קוריאה, שבה דיור ומזון זולים הם לא סתם מדיניות, אלא סעיפים בחוקה.

שידור ציבורי הוא לא רק יקר, אלא הוא רעיון מבולבל ומבלבל שאיתו קל למכור לציבור רעיון מעוות, ובמחיר מוסתר. השידור הציבורי מוצג כאילו הוא "של הציבור" - אך אנחנו לא באמת הבעלים שלו. הציבור לא מצביע מה יהיו התכנים האמנותיים, מי יהיו השדרנים או מה יהיה הסיקור העיתונאי. מעולם לא נתבררה לעומק השאלה מהי תכליתו של השידור הציבורי.

לפי מנכ"ל הערוץ גולן יוכפז, בלי שידור ציבורי "לא יהיה מונדיאל, לא יהיה אירוויזיון ולא תהיה 'קופה ראשית'". אין שום דבר "ציבורי" באמירה שלו - שלושת ה"מוצרים" האלה הם הפקות חיצוניות וניתן לצרוך אותם מסחרית. אין סיבה מוסרית לכפות רכישה של המונדיאל או של "קופה ראשית", ניתן לרכוש אותם בשוק החופשי. וגם אם היתה סיבה - המדינה יכולה לרכוש ולהפיץ תכנים מבלי להקים תאגיד בעלות של 800 מיליון שקלים בשנה.

כשתומכי שידור ציבורי אמיתיים מדברים על שידור ציבורי, הם לא מדברים על התכנים שעליהם מדבר גולן - הם מדברים על חדשות. הטיעון בעד שידור ציבורי הוא שיש תכנים בעלי ערך שהציבור מעוניין בהם, אך שהתקשורת המסחרית לא מעוניינת להפיק אותם. טענות אלה לא עומדות במבחן המציאות - הרייטינג של חדשות התאגיד הוא נמוך, וקשה לחשוב על תחקיר בעל ערך או על ידיעה חדשותית בכל שנות פעילות הערוץ שמצדיקים את קיומו, בוודאי בעלות מצטברת של 8 מיליארד שקלים.

התאגיד אכן יכול לממן דברים טובים - בעלות אסטרונומית אנחנו מקבלים את הסדרה "מנאייכ", אבל באותה חבילה אנחנו מקבלים את "מחוז ירושלים", סדרה שדחפה שוטרים לשתול נשק בביתו של תושב מזרח ירושלים בשביל רייטינג. אנחנו מקבלים סרטון עצה טובה לפנסיה משאול אמסטרדמסקי, אבל באותה חבילה אנחנו מקבלים פרשנות כלכלית מרקסיסטית.

העלות של התאגיד היא משולשת: ראשית, יש את העלות הכספית העצומה. שנית, יש את התכנים המוטים פוליטית, שמשרתים צד אחד ולא את הציבור שבשמו התאגיד מדבר. ושלישית, יש את הדחיקה - הכוח הרב של התאגיד מדכא יוזמה תקשורתית מתחרה.

עצוב לומר, אך התאגיד לא מצליח להצדיק את קיומו ללא מניפולציה. שיעור זעום מהאוכלוסייה בוחר ללחוץ 11 בשלט, ואת אהדתו הוא רוכש בסדרות קנויות ובהפקות חיצוניות במחיר גבוה לציבור ובאופן בלתי שקוף.