מי מגן עלינו? ארגוני הנשים צריכות לשנות את סדר העדיפויות שלהן

היום הוא יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. הנשים בישראל מעולם לא היו חשופות יותר לאלימות. נשים שרוצות להתחמק מאחריות ייטו להאשים את הממשלה או את השר לביטחון לאומי, אבל אין ספק שמי שבעיקר אכזבו את נשות ישראל הם ארגוני הנשים.

אין זה סוד שארגוני הנשים הבולטים בישראל מקדמים אג'נדה פוליטית שאינה מגדרית גרידא, וקשה לא לתהות אם הבחירה הזו לא מובילה לפגיעה באלפי נשים מדי שנה. למשל, באוגוסט האחרון "פורום המשפטניות" של שדולת הנשים בחר להפנות את המשאבים לפרסום מכתב שמטרתו להגן על מחבלי הנוחבה בשדה תימן. כן, ארגון הנשים הגדול בישראל מגן על האנסים המפלצתיים ביותר.

דוגמה נוספת היא המספר שתראו היום בכל מקום: 30 נשים נרצחו מאז תחילת השנה. "מנתוני שדולת הנשים עולה כי מאז החלה שנת 2024 ועד היום, נרצחו בישראל 30 נשים: 16 על רקע אלימות במשפחה, שש נקמות דם, ארבע על רקע פלילי, בשני מקרים מדובר בצרכני זנות שרצחו נשים במעגל הזנות, ובשני מקרים המניע לא ידוע".

בעבר הנתונים כללו בעיקר נשים שנרצחו בידי בני זוגן, ובשנים האחרונות נכללות בנתונים גם נשים שנרצחו בידי משפחתן המורחבת, או פעוטות שנרצחו מזריקת רימון של עבריינים.

המציאות ב-2024 מלמדת אותנו שילדות, נערות ונשים בישראל הן קורבנות הרבה יותר פגיעים לאלימות פטריארכלית המובלת בידי שלושה גורמים - ארגוני טרור, ארגוני פשיעה ומסורות חברתיות שבהן אלימות כלפי נשים היא חלק מהתרבות - ולכן אני קוראת לארגוני הנשים לשנות את סדר העדיפויות שלהן.

נראה שכל רצח של אישה הוא רלוונטי לדיון על אלימות נגד נשים - חוץ מרצח של נשים בשל היותן יהודיות. האם זה לא שווה נייר מדיניות או כתבה נרחבת בעיתונים?

האם חייה של ליביה דיקמן ז"ל, שנרצחה בפיגוע בגבעת שאול בעודה בהיריון, שווים פחות מחייה של דועה אל-עאסם ז"ל, שנורתה בצפון הנגב? האם חייה של ענבר שגב ויגדר ז"ל, שנרצחה בעודה מגוננת על בנה הפעוט ממחבלים, רלוונטיים פחות לשיח הציבורי מאשר הרצח של לין מוגרבי ז"ל, שנהרגה בפיצוץ יחד עם בנה בשל סכסוך בין עבריינים?

לשנות את השיח

המציאות ב-2024 מלמדת אותנו שילדות, נערות ונשים בישראל הן קורבנות הרבה יותר פגיעים לאלימות פטריארכלית המובלת בידי שלושה גורמים: ארגוני טרור, ארגוני פשיעה ומסורות חברתיות שבהן אלימות כלפי נשים היא חלק מהתרבות. לכן אני קוראת לארגוני הנשים לשנות את סדר העדיפויות שלהן.

בראש ובראשונה, על ארגוני הנשים לשנות את מיקוד השיח ממאבק בנשק החוקי למאבק עיקש בנשק הלא חוקי. במקום לציין ש-30 נשים נרצחו מאז תחילת השנה, ובאותה הנשימה להביע חשש מהרחבת תקנות הרישוי של השר לביטחון לאומי, במיוחד לנוכח העובדה שאף לא אחת מאותן 30 נשים נרצחה באמצעות נשק חוקי - ראוי שארגוני נשים ינקטו צעדים פרקטיים הנאבקים בהברחות נשקים בלתי חוקיים. קואליציית "האקדח על שולחן המטבח" אינה רלוונטית יותר כשנשים נרצחות כאן באמצעות רובי סער, פצצות ורימונים בלתי חוקיים.

שנית, במקום למנוע מנשים את היכולת להגן על עצמן במקרה של מתקפת טרור - להילחם על נשקים לנשים במרחב הציבורי. במו אוזניי שמעתי מנציגת הארגון "בונות אלטרנטיבה" בוועדה לקידום מעמד האישה כי לדעתה "לנשים אין אינסטינקט לשליפת אקדח", ואת הח"כית לשעבר זהבה גלאון אומרת בכנס אקדמי כי "האישה החמושה היא לא מודל האישה שלה ב-2024", כטיעונים מדוע אין להרחיב תבחיני נשק כך שיכללו יותר נשים. נלחמתן על נשים טייסות וטנקיסטיות? תתחילו להילחם על נשים עם נשקים חוקיים במרחב הציבורי.

וצעד אחרון, אך החשוב ביותר - על ארגוני הנשים להפסיק לחפש פתרונות שהופכים נשים לקורבנות התלויים באחרים כמו מקלטים או כלבי תקיפה, ובמקום זאת לעודד כמה שיותר נשים, בכל הגילים, להשתתף בפעילויות שמעצימות אותן: אימוני נשק, אימוני הגנה עצמית מגיל צעיר, וכל פעילות נוספת שמלמדת אותן טקטיקות של הבנת מרחבי האיום כדי שיוכלו להגיב במהירות - למשל, השתתפות גדולה יותר של נשים במשמר האזרחי, בכיתות הכוננות ובמשמר הלאומי.

הכותבת היא דוברת ורכזת קשרי ממשל בארגון "החמושות"