ימים מסובכים של צווי איסור פרסום בפרשיות שיש עליהן צנזורה, הם הזדמנות מצוינת להעלות שאלה שגם בימים רגילים ראוי לה שתישאל: מה מותר הפרשן הרשמי מן האזרח המלהג בארוחה המשפחתית?
בחללה של המדינה מרחפת פרשה. היא מאוד־מאוד סמויה, וחל עליה כל צו איסור פרסום שבעולם. במרכזה - מסמך מודלף. איש לא יודע מהו תוכן המסמך. יודעים בערך. יודעים באופן כללי. אבל מה שקריטי לסיפור הזה הוא הרי התוכן המדויק של המסמך - ואת זה אף אחד לא יודע. ולמרות זאת, מתקיים דיון ער מאוד סביב הסוגיה הזאת. דיון בכל הכוח. דיון מלא מילים ומשפטים נוקשים.
בימים האלה, ימים של מערך דיכוטומי של התגוששות, לחדשות ולדיון בהן אין כל משמעות שהיא. אתם מוזמנים להתרווח בכורסה ולהאזין למונולוג הידעני של הדוד נחום המתווכח עם הדוד אריה הרוגז - כי כוחם יפה לא פחות ממה שאנחנו יכולים לראות בטלוויזיה
השבוע יירטתי שיחה מנומקת מאין כמותה, שבמהלכה הסביר מישהו באותות ובמופתים איך בדיוק הפרשה הספציפית הזאת מוכיחה טענות חמורות מאוד נגד ראש הממשלה. ממש דקה לאחר מכן, מישהו אחר הסביר איך בדיוק, אבל בדיוק, הפרשה הזאת מוכיחה טענות חמורות מאוד של ראש הממשלה נגד המערכת. שניהם היו משכנעים מאוד, כמובן.
שמתי לב שזה חרג מאוד מוויכוחי הפוזיציה הרגילים, מסיבה פשוטה: זה לא היה ויכוח על עובדות שנתונות לפרשנות - זה היה ויכוח בלי עובדות בכלל! זאת היתה רק הפרשנות! הרי מדובר בפרשה שהלוז שלה לא ידוע. הרי כל מה שעומד לדיון הוא תוכן המסמך ומשמעותו, עניין סמוי לחלוטין. באותה המידה אפשר היה לנהל ויכוח שמעמת עמדות של קואליציה ואופוזיציה סביב סצנה של "דורה החוקרת".
אבל הוויכוח הזה מתקיים. והוא מתקיים גם באולפנים וגם בעיתונים, ומדגיש באותות ובמופתים את הפינה הנידחת הזו שנקלענו אליה, ושמי יודע בכלל אם אי־פעם נצליח להיחלץ ממנה - של חוסר היכולת לדבר על דבר כלשהו מבלי שהוא ישרת ויכוח יסודי אחר.
אין כאן שום שיחה ואין כאן שום הבעת דעה. יש רק הוכחות וראיות להנחות קודמות. ומה שמעניין הוא שזה קורה בדיוק באותה העוצמה, בדיוק באותו הלהט. האופן שבו כל צד יודע ליטול את המציאות ולעשות בה כרצונו ועל פי צרכיו משתדרג בימים אלה לכיוונים חדשים - כי זו אפילו לא המציאות, אלא זה נעלם כלשהו שכל אחד הופך אותו למציאות כפי רצונו.
מדובר בהפסד גדול מאין כמותו. כי הפרשה הזאת, למשל, לו מישהו היה מגלה איזושהי סבלנות ומבין אותה - יש בה מן הסתם הררי לקחים ותכנים שראוי לדון בהם. אבל זה לא יקרה.
כשפרטי־פרטיה יפורסמו, הצדדים כבר יהיו מותשים ממנה, מבוצרים איש־איש בעמדתו ובמחנהו וכבר מתגוששים על הפרשייה הבאה - שגם היא לא תהווה שום בסיס לדיון ולא יופק ממנה שום לקח. היא תהיה הוכחה, וראיה, והנה, ואמרתי לכם - וגם היא תתמסמס ותישחק ותאבד מרצינותה לטובת זו שתבוא אחריה.
בימים האלה, ימים של מערך דיכוטומי של התגוששות, לחדשות ולדיון בהן אין כל משמעות שהיא. אתם מוזמנים להתרווח בכורסה ולהאזין למונולוג הידעני של הדוד נחום המתווכח עם הדוד אריה הרוגז - כי כוחם יפה לא פחות ממה שאנחנו יכולים לראות בטלוויזיה.
הימים ימי פוזיציה, ותו לא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו