ימין ושמאל: הצורך בניתוץ הפרדיגמות

ידועה האמירה הפוליטית הפופולרית, שלפיה בישראל "הימין עושה שלום והשמאל עושה מלחמה". לכאורה, משפט נכון. הרי אם מסתכלים נכוחה על ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, נראה שהשמאל התחיל את כל המלחמות המשמעותיות בישראל - אך בגין החזיר את סיני תמורת שלום עם מצרים, שרון ביצע את ההתנתקות מעזה תמורת שקט תיאורטי, וביבי יצא מחברון ואף ויתר על סיפוח ועל ריבונות ביו"ש תמורת שלום עם איחוד האמירויות.

המצדדים במשפט הזה רוצים להגיד שמי שרוצים להצביע עבור שלום צריכים להצביע ימין, ומי שרוצים מלחמה - שיצביעו לשמאל. כלומר, היפוך של הפרדיגמה הקלאסית של מה שנתפס כימין וכשמאל. ובכן, זה רק לכאורה.

לדידי, מה שנדמה כהיפוך הפרדיגמה בין מה שמצטייר כימין וכשמאל הוא אותה הגברת בשינוי אדרת. מדוע? כי הפרדיגמה שוב חוזרת לניגוד בין הימין והשמאל הקלאסיים, רק באופן שמשרת פוליטיקה של הצבעה. היא באה לשרת פופוליזם שכל מטרתו היא לגרום לאנשים להצביע בניגוד להצבעה הקלאסית שלהם, אך היא לא משנה מהותית את ההנחות הבינאריות של מה שנחשב ימין ושמאל.

אם פרדיגמה היא דפוס מחשבה המאפשר פתרון בעיות בדרך מקובלת וידועה - אז הן הפרדיגמה הקלאסית של ימין ושמאל והן הפרדיגמה הפופולרית בסך הכל מכילות רעיונות וכלים צרים שיש לכולנו בראש, ומתבססות על ניסיון עבר, על ידע ועל הרגלים פוליטיים שצברנו. לכן הפרדיגמות הללו הן מעין חרב פיפיות. מצד אחד הן מאפשרות לנו לתפוס איך דברים עובדים, אבל מהצד השני הן מקבעות אותנו באותה התפיסה וחוסמות אותנו מחדשנות.

לפיכך, למציאות הפוליטית הישראלית של אחרי טבח 7 באוקטובר, ולהסדרים שייווצרו עם סיום המלחמה, דרושה נזילות תודעתית שלא מקובעת לשום בינאריות פוליטית - לא למטרות אידיאולוגיות של ימין ושמאל, ולא למטרות פופוליסטיות של מעבר מצביעים, אלא במובן של עשיית הראוי והנכון עבור המצב הפוליטי הביטחוני המשתנה. לישראל אין פריבילגיה לחזור לאותם ויכוחים פוליטיים ישנים של שמאל וימין, שקרעו את החברה הישראלית. עליה להתחבר לחדשנות פוליטית שבה אין עוד שמאל וימין, אלא רק מה נכון לקחת מכל צד כדי ליצור מציאות טובה יותר. כי אפעס - ראינו שהמציאויות הקלאסית והפופולרית לא הביאו אותנו לפתרונות טובים.

יאיר גולן, בני גנץ ויאיר לפיד זוכים למחיאות כפיים כשהם נוקטים עמדה אידיאולוגית שלא מתחשבת בבייס, אלא בתנאי השטח ובמציאות החדשה

ניצנים לגישה הזו ניתן לראות בימים האחרונים, כשהנזילות הזו תופסת תאוצה בוויכוח לגבי מה שצריך לעשות ב"יום שאחרי" בלבנון ובעזה. למשל, בעוד הממשלה דוהרת לכיוון הסדרה בצפון, ואנו רואים שליחים שמאותתים שהמשא ומתן קרוב לסיום מאי־פעם - נציגי האופוזיציה שנתפסים כשמאל, ובהם יאיר גולן ובני גנץ (הצטרף אליהם אחר כך יאיר לפיד), טענו השבוע פומבית שאין להגיע להסדר כעת, אלא לבצע תמרון נרחב, ואף ליצור רצועת ביטחון בתוך שטח לבנון. הם זכו למחיאות כפיים בקרב אנשי הצפון, וגם אנשי ימין רבים.

מדוע? כי הם יצאו נגד מה שמצופה מהם אוטומטית, ואמרו את מה שנראה להם נכון ביטחונית ללא שיקול הבייס, כלומר ללא שיקול פופולרי או דוגמטיות אידיאולוגית. כנ"ל גם בעזה - יותר ויותר קולות מהשמאל, גם בקרב מנהיגי הקיבוצים, דורשים לא לסיים את המלחמה בעזה בלי שטח סטרילי בינה לבין הקיבוצים, ולמעשה מקבעים נוכחות צבאית מתמשכת בעזה. כלומר - סיפוח.

דוגמאות אלו ואחרות מראות שאם ההנהגה בישראל תפנים את העובדה שמה שהיה מקובל בשדה הפוליטי כבר לא תופס עוד - נוכל לצעוד לקראת עידן חדש. עידן שבו ייווצרו מרחבים נזילים תודעתית בין ימין לשמאל, למען פתרונות יצירתיים שיבטיחו את ביטחון המדינה ביום שאחרי המלחמה.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה למדיה ולפוליטיקה מהמכללה האקדמית כנרת