אז איפה הכסף באמת?

החגים שבאו עלינו לטובה, ולהבדיל - המלחמה הנוראה שנכפתה עלינו בשנה האחרונה, הקשו עלינו להתייחס לזכייה של דרון אג'מולו, סיימון ג'ונסון וג'יימס א. רובינסון בפרס נובל לכלכלה. מחקריהם של אג'מולו והאחרים חיוניים להבנה של המצב הכלכלי שבו אנחנו ואחרים נמצאים, ומסמנים מתווה שגשוג ליום שאחרי.

ב־1776, בזמן שארה"ב הכריזה על עצמאותה, באנגליה אדם סמית פרסם את "עושר האומות", הספר שהניח את היסודות לחשיבה הכלכלית, והיה הראשון ששאל מדוע יש מדינות עשירות ומדינות עניות.

סמית התייחס בעיקר למסחר החופשי, חלוקת העבודה, היעדר פרוטקציוניזם וחסימת תחרות, והוא צדק. מדינות שסוחרות יותר ומגבילות תחרות פחות הן עשירות יותר, גם כיום. בעשורים האחרונים המחקרים של אג'מולו ואחרים הרחיבו את החשיבה הזו, ותיקפו אותה באמצעות עשרות מחקרים, השוואות בין תרבויות והכללים שלהן והשפעות של הקולוניאליזם על מבנים בחברה.

לתרבויות, לכללים ולמבנים בחברה יש שם שכלכלנים אוהבים להשתמש בו: מוסדות. מוסדות הם הכללים שאנשים חיים לפיהם במדינה. "בתי משפט זה מקום שאוכף חוזים", "המדינה מכבדת זכויות קניין", "קבלן יעסיק מהנדס משכיל", "הפנסיה תשולם לפי התלוש", "תאונת פגע וברח תיחקר". בתי משפט, זכויות קניין, מוסדות השכלה, שווקים יעילים, הליכים פליליים הוגנים, רגולציה לא מכבידה - כל אלה הם "מוסדות" בפי כלכלנים.

תארו לכם מדינה שבה קבלנים מעסיקים קרובים ולא מהנדסים מקצועיים מאוניברסיטה טובה. במדינה כזאת לא יהיו בניינים טובים, אף אחד לא ילך ללמוד הנדסה, ויכולת האוכלוסייה במדינה כזאת להתקדם היא נמוכה.

אם בתי המשפט לא אוכפים חוזים לפי חוק אלא לפי גחמות, או שהליכים לוקחים שנים, לאנשים לא כדאי להשקיע בקניין. אם שכן חוסם לכם חניה, והמשטרה ובתי המשפט לא מגינים על הקניין, אז לא שווה להשקיע בדירה עם חניה מופקרת, הדירה שווה פחות, ערך הנכסים נמוך יותר, והמדינה כולה ענייה יותר.

אם אין אמון במערכות פיננסיות - אנשים לא חוסכים ולא משקיעים ולא מקימים חברות, ואז גם לא מזדקנים בכבוד, היכולת להשקיע בדור הבא יורדת, והפער בין המערב לעולם השלישי גדל עוד יותר.

אז'מולו ורובינסון פרסמו ב־2012 ספר בשם "מדוע מדינות נכשלות", המסביר את הרעיון של מוסדות דרך מחקרים שהובילו לנובל בכלכלה בצורה מרהיבה וטובה בהרבה ממה שניתן לסכם בטור קצר זה.

שורש הרעיון הוא שישנם מוסדות נצלניים ומוסדות מכלילים. מוסדות נצלניים הם אלה שלוקחים מיצרנים את עמלם, ומוסדות מכלילים הם אלה שפועלים לשמור על היצרנים וההזדמנויות לייצר. די פשוט.

לאחרונה, למשל, עבר חוק שמאפשר לאדריכל מורשה להגיש היתר בנייה, ובכך לקצר את זמן הוצאת ההיתר משלוש שנים לחצי שנה. לפקידות (המוסד הנצלני) חלק גדול ביוקר הדיור, והרפורמה ה"קטנה" הזאת, שמעבירה את הכוח מהמוסדות הנצלניים ליצרניים, תוזיל את הדירות בעשרות אלפי שקלים ותגדיל את מלאי הדירות בעשרות אלפי דירות. בסך הכל כמה מיליארדים רווח נטו לציבור בזכות העברת כוח ממוסדות נצלניים למכלילים.

דוגמה נוספת היא פיקוח על מסעדות: כיום הפיקוח ה"הנדסי" הוא על תהליכים, כלומר אם מעל למקרר כתוב "מקרר" ומה המרחק בין הכיורים. זהו הליך נצלני, שמאפשר לפקידות לסמן "וי" פעמים רבות בלי קשר לאיכות המזון. הרפורמה החדשה עוברת לפיקוח על תוצרים, תפקיד הרגולציה הופך להיות דאגה שהמסעדה נקייה והאוכל ראוי למאכל. רגולציה כזו היא מוסד מכליל.

אפשר להביא עשרות דוגמאות למוסדות נצלניים אצלנו: מורים שנמדדים לפי ותק ולא לפי הישגי תלמידים, פנסיות תקציביות, מכסים וכספים קואליציוניים.

העתיד שלנו תלוי ביכולתנו לייצר מוסדות שמגדילים את הכיסים שלנו, לא כאלה שרק מעבירים כסף מכיס לכיס.