במבצע "חיצי הצפון" צה"ל כמעט סיים לכבוש את קו המגע של הכפרים המבוצרים שהיו נקודות יציאה למתקפה המתוכננת על הגליל. לכן עכשיו מתבהרת המגבלה בהוראה ובאישורים לצבא לפני המבצע: אי אפשר להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם ללא העמקת התמרון הקרקעי, צפונה עד ערוץ הליטני, וקרוב לוודאי שמעבר לו, עד ערוץ האוואלי.

המשך ירי ישיר ארוך־טווח או ירי תלול־מסלול על תושבי הצפון והגליל כולו, לרבות מטרופולין חיפה, לא יימנע במבצע קרקעי מצומצם, ולו גם במשולב עם חיסול רוב ההנהגה והפיקוד בחיזבאללה, ועם הפצצות אוויריות הרסניות ונרחבות על תשתיות צבא הטרור בלבנון כולה. נדרש מנוף מבצעי ופוליטי נוסף לפירוק חיזבאללה מנשקו - הרחבת המבצע צפונה, ובמהלכו פינוי זמני של אוכלוסייה בכל מרחב הכיבוש, כדי להימנע ממלחמת גרילה בחסות האוכלוסייה.

אי אפשר להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם ללא העמקת התמרון הקרקעי

אבל מעט אחרי הוראת הממשלה לצה"ל באמצע ספטמבר דוברי הממשל האמריקני קבעו שהכיבוש והטיהור יוגבלו לקו המגע. ואכן, קביעתם אושרה במה שקרה מאז. עכשיו, אולי בהסכמה שקטה של צה"ל, האמריקנים מוליכים מאמץ לחזור על דרך הסיום של המלחמה הקודמת בלבנון, ב־2006, עם "שיפורים" לא מהותיים.

מכל מקום, ההסדרה שהאמריקנים מציעים לא כוללת את פירוק צבא הטרור של חיזבאללה מנשקו, כמתחייב מהחלטת האו"ם 1559. אבל בלי פירוק כזה שעון העצר לחזרת האיום על יישובי הצפון יתחיל לתקתק. במצב עניינים כזה, ואחרי התקדים המחריד של 7 באוקטובר, התושבים לא יחזרו ויימשך החורבן של צפון הגליל.

ישראל מנהלת את שתי המערכות הקרקעיות הנוכחיות במלחמת איראן־ישראל, בלבנון וברצועת עזה, מתוך עיקרון אחד משותף שהממשלה הכריזה עליו: ישראל לא תסבול עוד בשום אופן נוכחות של צבאות טרור סמוכים לגבולותיה. אבל העיקרון הזה לא מוגשם בשתי הזירות, ונכון לעכשיו ישראל גם לא בדרך להגשימו. אם עקב החלטות מבצעיות של צה"ל ושל הממשלה ואם מתוך כפיפות לממשל האמריקני, צה"ל אמנם מכה קשות בשני צבאות הטרור - אבל הוא לא מחסל אותם. ברצועת עזה חמאס שומר על שליטה באוכלוסייה ועל יכולת גרילה. בלבנון חיזבאללה נותר כצבא טרור מוחלש, אך בעל השפעה רבה על ה"ממשלה" הלבנונית.

נכון, מוקד ההכרעה בשתי המערכות האלה מצוי לבסוף במערכה השלישית, בהבסת הכוח המפעיל - איראן עצמה. המערכה הישירה מול איראן היא זו הגורלית, שתכריע את המלחמה כולה ואת הביטחון המקיף של מדינת ישראל. אבל המערכה מול איראן עלולה להיות ארוכה. הלוואי שתתקצר במהלכים מהירים של ישראל, אבל אי אפשר לסמוך על ההנחה הזאת. לכן, בינתיים גם איננו יכולים להשלים עם איום של שני צבאות טרור בגבולותינו.

אסור לנו לחזור על רצף הטעויות שנכשלנו בהן לאורך כרבע מאה, מאז הבריחה האומללה מלבנון ב־2000 ועד מלחמת חרבות ברזל.

המצב ברצועה ובלבנון אינו זהה. ישראל יכולה לכבוש את הרצועה כולה ולהטיל עליה משטר צבאי זמני. שיקולים תפקודיים תומכים בדרך זו, למרות ההתנגדות בישראל ומחוץ לה - גם לשם הצלת חטופים וגם לשם התמודדות עם המשבר ההומניטרי. ניסיונות "הסדרה" אחרים אינם אפשריים כל עוד חמאס שולט באוכלוסייה ומשמר יכולת גרילה.

לעומת זאת, ישראל לא תכבוש את לבנון כולה כדי לפרק את חיזבאללה, אבל היא כן יכולה ללחוץ לפירוקו באמצעות כיבוש נרחב והמשך הפצצות עצימות והתנקשויות.

היא יכולה להתייצב על קו תיחום הרבה יותר צפוני, ולהודיע שלא תתיר לאוכלוסייה לחזור ושלא תיסוג לגבול הבינלאומי, עד שכוחות חפצי חיים בלבנון ומעצמות המערב יפרקו את צבא הטרור של חיזבאללה.

פרופ' בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב