מה אנחנו יכולים ללמוד מטראמפ

ביום שישי, הנשיא לשעבר דונלד טראמפ התראיין בפודקאסט הפופולרי של ג'ו רוגן. הראיון נמשך שלוש שעות, והקשבתי לכולו. אתמול עיינתי בתמליל: 35,730 מילים. בטור שלפניכם יש 511 מילים. אם הייתי רוצה לספר מה היה בראיון באמצעות טור ביום, הייתי צריך יותר מחודשיים. בטוויטר, שם יש מגבלה של 280 תווים, היו נדרשים בערך 660 ציוצים עוקבים. וזה כמובן לא כולל את האינטונציות, את שפת הגוף ואת הבעות הפנים.

לג'ו רוגן יש 14.5 מיליון עוקבים בספוטיפיי. ביוטיוב, נכון ליום ראשון בערב, יש לראיון כמעט 30 מיליון צפיות. עוד במהלך הצפייה נמלאתי קנאה. לא בטראמפ או ברוגן, אלא בבוחרים האמריקנים. בזכות הראיון, יש להם שלוש שעות תמימות, בלתי מצונזרות ונטולות פרשנות, של נשיא לשעבר ומועמד לנשיאות. הם דיברו על חוב ועל מדיניות מס, על הגירה, על אוקראינה וישראל, על איראן, על אנרגיה ירוקה ומדיניות גרעין, על נושאים פרסונליים - וגם על תרבות ו־MMA, על קמלה האריס ואיך טראמפ רואה אותה: הוא הגיב לאמירות, לטענות ובעיקר למדיניות שלה והציע מדיניות בעצמו.

התקשורת מחויבת לגרום למועמדים לתת לציבור דין וחשבון. למרות הטיותיה, היא מתווכת את המועמדים לעם, ואם היא חוטאת לתפקידה - התקשורת האלטרנטיבית ביוטיוב ובספוטיפיי תעשה את העבודה במקומה

הבוחרים האמריקנים קיבלו מתנה נפלאה: שלוש שעות עם המועמד ועם עמדותיו. וגם אם היו חלקים מלטפים בראיון הזה, הם היו לטובתנו - מתי בפעם האחרונה שמעתם פוליטיקאים ישראלים מבלי שייכנסו להם למילים או יפרשנו אותם עבורנו? הבוחרים קיבלו שלוש שעות טראמפ - אני לא חושב שעם ישראל קיבל שלוש שעות נתניהו או לפיד או גנץ ב־20 השנים האחרונות.

במאמר מוסגר: זה לא שהתלהבתי מטראמפ, אני תומך בו רק כי הוא טוב לישראל - אבל אם הייתי אמריקני, כנראה מדיניות המס ויחסי החוץ שלו לא היו לרוחי. הראיון "המלטף" גרם לי לאהוד אותו פחות, ולא יותר.

האירוח בפודקאסט של רוגן הוא כמובן רק קצה מהתפיסה התקשורתית האמריקנית. בישראל לא נערך עימות מאז בוז'י הבטיח "לשמור על נתניהו מאוחדת", וגם זה לא היה עימות אמיתי.

העימות בין טראמפ לביידן חשף את הירידה הקוגניטיבית של ביידן והוביל להחלפת המועמד. תארו לכם שהעימות לא היה מתרחש, ושהדמוקרטים היו מצליחים לשמור על הסוד ולנהל קמפיין באמצעות תדרוכים, עיתונאים ידידותיים וטוויטר בלבד? חודש לאחר מכן, העימות עם האריס חשף חולשות במחנה של טראמפ, אך הראיונות הכושלים של האריס לאחר מכן ב"פוקס" העוינת וב־CNN הידידותית כנראה יעלו לה בבחירות.

עקב התחרות הפנימית העזה והתרבות הפוליטית האמריקנית, התקשורת מחויבת לגרום למועמדים לתת לציבור דין וחשבון. למרות הטיותיה, היא מתווכת את המועמדים לעם, ואם היא חוטאת לתפקידה - התקשורת האלטרנטיבית ביוטיוב ובספוטיפיי תעשה את העבודה במקומה. אלו הן המשמעות והתוצאה של תחרות חופשית בתקשורת.

בישראל אין לפוליטיקאים במה. התקשורת לא רק לא מראיינת ונותנת למועמדים לדבר, אלא היא רואה עצמה כמבקרת וכשופטת. המועמדים משחילים מילה, והפרשנים־הפילוסופים מתדיינים עם עצמם במשך חצי שעה. לראיונות האלה יש פן נוסף: דו־כיווניות. לא רק אנחנו למדנו מהראיונות עם טראמפ ועם האריס - גם הם למדו, דרך המראיינים, את רצונות הציבור.

לפני שנה שאלתי כאן מהו תפקיד התקשורת בחברה דמוקרטית. והתשובה היא - לתווך. לתווך לנו את הצעות המנהיגים, ולתווך להם את הרצונות שלנו. בארה"ב זה עובד. לא מושלם, אבל עובד. בארץ, מנהיגים ישראלים כלל לא יודעים מה הציבור רוצה. הפריזמה התקשורתית לא רק ממסכת את הציבור מהפוליטיקאים, אלא גם את הפוליטיקאים מהציבור. כמו כל קרטל, התקשורת מקטינה את הכמות (של המידע) כדי להעלות את המחיר (של הכוח). דמוקרטיה אמיתית דורשת את הגברת התחרות ואת פירוק המונופול התקשורתי.