הודנה עכשיו

המפורסם במאמריו של מנהיג תנועת העבודה ברל כצנלסון נכתב ביולי 1940, תחת הכותרת "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", עת הנאצים רמסו את אירופה. כמו אז, בפרפרזה על כצנלסון, הגיעה העת לא להיחבא מאחרי אידיאלים מנופצים המבטיחים ניצחון שאינו בר־השגה, ולהציע תחתם חלופה סבירה. דווקא משום שצה"ל התאושש ורשם הישגים צבאיים רבים, ניתן לקבל את המלצת יואב גלנט לנסח מחדש את מטרות המלחמה. בעיניי, הנוסחה לסיום מלחמת חרבות ברזל היא "בזכות ההודנה ובגנות הטיח". לא לשקר לעצמנו.

איני מתכוון להרחיב את היריעה לדיון פילוסופי שלפיו בפועל, חיי הפרט והכלל, הציבור והלאום, הם לעולם הודנה. יספיקו כמה דוגמאות, לטוב ולרע, מהעידן המודרני: מה היה ההסכם הנורא בין רוסיה הסובייטית לבין גרמניה הנאצית באוגוסט 1939 אם לא הודנה? ואפילו מה היה שיתוף הפעולה של ברית המועצות ומעצמות המערב, שהתקיים במלחה"ע השנייה במשך ארבע שנים בלבד והפך למלחמה הקרה ביניהן - האם לא הודנה?

מה זאת אומרת? להניח לפלשתינים להרכיב מנהיגות חדשה לרצועת עזה, ואולי אפילו עם מרכיב של חמאס, תוך הבהרה כי נפציץ ונירה בכל מי שיתקרב לגדר; ונדרוש את פריסת צבא לבנון בדרום ארץ הארזים, אך נתקוף כל מנהרה חדשה שתיחפר בסלע

גם במזרח התיכון: מנחם בגין ישב מוקף במזנון הכנסת בלילה שבו היא אישרה את הסכם השלום עם מצרים, ועיתונאי נודע שאל אותו בלעג אם הוא משוכנע שהביא שלום לנצח נצחים. בגין השיב לו בסרקזם כי בתנ"ך "נצח נצחים" הוא בסך הכל "ותשקוט הארץ 40 שנה". גם זו הודנה ברוכה, המתארכת יותר מהתאריכון הנבואי. כשמשה (בוגי) יעלון כתב את "דרך קצרה־ארוכה", והציע לעסוק בניהול משברים ולא בחתירה להסכם סופי בלתי אפשרי - הוא צידד בפועל בהודנה.

רבים יתפלאו לשמוע שכששאלתי את פרופ' ישעיהו ליבוביץ אם ישראל תזכה לשלום כולל בנסיגתה לקו הירוק, הוא השיב בשלילה. הערבים ירצו להשליך אותנו לים, הסביר, אבל אנחנו נצא למלחמה הבאה מאוחדים ומשוכנעים בצדקת דרכנו, כמו ב־1967. עוד הודנה.

הכרה בהודנה בתור יעד מעשי היא התנאי לסיום סביר של מלחמת חרבות ברזל בתחושת ניצחון - אבל ללא אשליה של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" לעד. אין דבר כזה, ואין מה שמבטא זאת נכון יותר מאשר ההספד הנבון של משה דיין לרועי רוטברג, שנרצח בנחל עוז ב־1956, אז כעתה.

מה זאת אומרת? להניח לפלשתינים להרכיב מנהיגות חדשה לרצועת עזה, ואולי אפילו עם מרכיב של חמאס, תוך הבהרה כי נפציץ ונירה בכל מי שיתקרב לגדר; ונדרוש את פריסת צבא לבנון בדרום ארץ הארזים, אך נתקוף כל מנהרה חדשה שתיחפר בסלע. לא ניזום עימות צבאי, אבל לא נחזור על המשגה של בנימין נתניהו שבנה את עוצמת חמאס בהמתנה ובכסף קטארי.

הוא הדין בהפעלתו של חיל האוויר נגד כל שיקום רכיבים של תוכנית הגרעין האיראנית, והוא הדין בתקיפת הנשק המועבר מטהרן לשרידי חיזבאללה - לא רק בעת מעברו בעיראק ובסוריה, אלא גם בהגיעו לביירות. מדובר בהגנה דינמית במקום תרדמת מסוכנת. הודנה כזאת היא בפועל אימוץ של ההבנה שעיקר מטרתה היא להרוויח זמן, כל עוד שום צפי לא יכול לקבוע בבהירות מה יוליד יום.

הסכם הגרעין עם איראן - שביבי ודונלד טראמפ ריסקו באיוולתם - היה בדיוק הודנה כזאת. כי ההמתנה עשויה להביא את השינוי המיוחל במשטר הזדון האיראני. בתמצית, ההודנה היא רווח של זמן תוך שמירה על דריכות ביטחונית.

לכך יש להוסיף שני מהלכים מדיניים שממשלתו של נתניהו הזניחה:

1. לפעול לתמיכתן של ארה"ב ושל מדינות נאט"ו (ואם אפשר גם סעודיה והאמירויות). לא ברור אם מהלך כזה יעלה יפה - אבל אין לוותר על הניסיון. אלא שאצל נתניהו אין מדיניות חוץ.

2. לתבוע מהאו"ם לסלק משורותיו את איראן כל עוד היא מצהירה על כוונתה להשמיד את ישראל, החברה בארגון. זוהי הפרה בוטה של אמנת האו"ם, וממשלת ביבי נרדמה בשמירה.